שכול והאגדה החיה: לא המעשה עיקר אלא המעשייה

מרדכי רוטנברג

כל אדם וכל קבוצה נדרשים לטפח את הנרטיב הפרטי שלהם, את סיפור חייהם, לצורך הישרדותם הקיומית. מה קורה לסיפורי החיים בקרב משפחות השכול, כשה"מספר" אינו בחיים עוד? משפחות של ניצולי שואה, כשהניצול מסרב לדבר? או במצב ה"אלצהיימרי" כשהמספר אינו מסוגל לדבר עוד? כיצד מטפחים סיפורי חיים בונים במצבים אלה?

אם הנרטיב הפוסט-מודרני מתייחס אך ורק לסיפור שאדם או קבוצה מספרים על עצמם, אזי מושג פופולרי זה  אינו רק אגוצנטרי ביסודו, אלא גם פוגם בתרומתו להישרדות היחיד והחברה (בעיקר כשזו נאבקת על זהותה הלאומית). אם, לפי החוקרים, האגדה התלמודית- שהיא קורפוס של סיפורים על אנשים ואירועים - תרמה להישרדותו של עם ישראל בימי משבר ומצוקה, אזי יש בה מרכיב חיוני לפסיכולוגיה של ההישרדות הקיומית.

מתוך ניתוח מהפכני של מונחים סוציו-היסטוריים שגורים כגון אמפתיה, כריזמה ומיתוס, מפתח פרופ' רוטנברג חוליה נוספת במשנתו הדיאלוגית, הרואה באגדה שמטפחים אחרים מושג משלים למושג הנרטיב. את משמעותה ואת חיוניותה של ה"אגדה החיה" - "הסיפור שאחרים מספרים" - אפשר להבין אפוא באמצעות ההבדל בין החסיד שחלם שהוא הפך לאדמו"ר ובין מצב שגם החסידים חלמו זאת.

פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח את התחום האקדמי העוסק ביחס שבין הפסיכולוגיה לדת באוניברסיטה העברית. בין ספריו, שתורגמו ללשונות רבות: קיום בסוד הצמצום (מוסד ביאליק), שבעים פנים לחיים (מוסד ביאליק), פרד"ס הנפש, (אקדמון), היצר (שוקן), ממקדש למדרש (שוקן).

הספר החיים כמדרש, שפורסם לכבודו, יצא בשנת 2004 בסדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות אחרונות.