הזכות הטבעית וההיסטוריה ליאו שטראוס עורך: אהוד לוז
	מאז יצא לאור הזכות הטבעית וההיסטוריה לפני כחצי מאה, נעשתה הגותו של ליאו שטראוס לאחד הנושאים המסעירים ביותר בפילוסופיה המדינית, והשפעתו ניכרת גם מחוץ לכותלי האקדמיה. בספר זה שטראוס קורא תיגר על הדרך המקובלת להבנת הפילוסופיה המדינית ותולדותיה. הוא מבקר בחריפות את הגישה ההיסטוריציסטית השואפת להבין את הפילוסופיה כביטוי של רוח זמנה. לדעתו, גישה זו הביאה לאבדן המעמד הרם שהיה שמור לפילוסופיה המדינית עד למאה השמונה-עשרה כ"מלכת" מדעי האדם או כ"לימוד" המקיף של העניינים האנושיים". לדידו של שטראוס, ירידת מעמדה של הפילוסופיה המדינית היא אחד מתסמיני המשבר הפוליטי והמוסרי של הליברליזם המודרני ושל תרבות המערב בכללותה.
שטראוס מציע לחזור לשאלות שנשכחו מאז הובס, לוק ורוסו: האם יש לבני אדם זכויות טבעיות? האם יש אמות מידה בלתי משתנות של הצודק והנכון? ומהו הקשר בין טוב לנעים, בין הנאצל לצודק? ומהו הקשר בין הטוב לנעים, בין הנאצל לצודק? התשובות לשאלות הללו מובילות לחיפוש אחר הנכון הטבעי, ואילו דחיקתן מביאה לאובדן ההבנה של האדם כיצור המסוגל לחרוג מעצמו למען תכלית נעלה ממנו - חריגה שמקנה לו גדולה ואצילות. מטרתו העיקרית של שטראוס בספר זה היא חשיפת נקודות תרופה המצויות בתשתית הרעיונית של הליברליזם המודרני, במטרה להביא לחיזוקו. הוא שואף להחיות את הפילוסופיה המדינית ולשחרר אותה מן "הפוליטיזציה" שלה ומן המגמות הקיצונית הטמונות בה. ליאו שטראוס (1899-1973) נולד ורכש השכלה בגרמניה, ובעקבות עליית הנאצים לשלטון היגר לארצות-הברית. אחרי שנים של הוראה ב'ניו סקול' בניו יורק, הוא התמנה לפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו ושם לימד במשך כמה עשורים. הוא העמיד דורות של תלמידים, החזיר טקסטים קלסיים לתכנית הלימודים של האוניברסיטאות בארצות-הברית. ובנה את אחת האסכולות החשובות בפילוסופיה המדינית במאה העשרים. אהוד לוז, פרופסור למחשבה יהודית חדשה באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים, ערך מבחר כתבים של ליאו שטראוס, ירושלים ואתונה (תשס"א), ופרסם מאמרים על הגותו של שטראוס בכתבי-עת שונים.