קודיפיקציה אתית במחקר אקדמי:
דילמות ואלטרנטיבות

יצחק (יאני) נבו
המחלקה לפילוסופיה,
אוניברסיטת בן-גוריון

אפתח בגילוי נאות. לכנס זה הוזמנתי על יסוד מעורבותי ביצירת הקוד האתי של אוניברסיטת בן-גוריון, שחלק לא מבוטל ממנו מוקדש לסוגיות של אתיקה במחקר אקדמי. (הקוד מצוי באתר הכנס הנוכחי, לעינם של המעוניינים). תפקידי כאן הוא, אפוא, כפול, כמתדיין בנושא הכנס וכאדווקט של מוצר מסוים מן הסוג הנידון בו (כחוקר וכמושא המחקר גם יחד). ברוח זו אדון בסוגיה הכללית: האם דרושה קודיפיקציה אתית למחקר אקדמי, או שמא עדיפים פתרונות אחרים לבעיות שעימן נועדה קודיפיקציה מעין זו להתמודד? קיימים, אולי, פתרונות אלטרנטיביים לבעיות אלה, החל מגישה של laissez faire מחקרי, המותיר את הבעיות לטיפולם של החוקרים עצמם, וכלה בגישה של התערבות מדינתית באמצעות חקיקה ובתי משפט. אטען שקודיפיקציה אתית עצמית, "פנימית לאקדמיה", מן הסוג שהתקבל באוניברסיטת בן-גוריון, אף שאיננה מייתרת לחלוטין את תפקידם של החוקר האינדיווידואלי מחד, והמחוקק מאידך, הינה בכל זאת חיונית לשגשוגה ולעצמאותה של הדיסציפלינה המדעית-אקדמית.
ככל דיסציפלינה מקצועית, גם דיסציפלינת המחקר המדעי-אקדמי הינה פעילות תכליתית מאורגנת להשגת יעד כלשהו הנתפס כטוב, והיא כוללת אמירה אודות האופן בו טוב זה משתלב, או אינו משתלב, בערכים אחרים, ובטוב האנושי הכללי, ואודות האמצעים בהם ראוי, או בלתי ראוי, להשתמש על מנת לממשו. דיסציפלינה מקצועית (פרופסיה) היא אפוא מעין קוד אתי בלתי מפורש, ואחריותם של העוסקים בה היא להפוך אותו למפורש ובכך להביא לידי ביטוי פומבי וציבורי את ערכיה היסודיים. דיסציפלינה מקצועית שלא תנהג בדרך זו מסתכנת לא רק בחוסר מודעות מלאה למאפייניה הערכיים, ובעקבות זאת בתפקודים לקויים מסוגים שונים, אלא גם באבדן האוטונומיה הערכית שלה, שכן בהיעדר קודיפיקציה עצמית מפורשת, ובעולם מורכב ומשוסע הנתון לקונפליקטים ערכיים רבים, יבואו אחרים ויטילו עליה קודים משלהם. כאשר הטוב המקצועי הוא בעל מימד ציבורי, זוכה הדיסציפלינה למימד של הסדרה ציבורית, הנוטלת על עצמה חלק ממשימה זו של קודיפיקציה אתית, אולם הסדרה ציבורית היא במקרה הטוב קודיפיקציה חלקית ומוטה ואף היא בלתי מפורשת. בראש ובראשונה, אם כן, קודיפיקציה עצמית מפורשת הינה חיונית לשגשוגה של הדיסציפלינה, להעלאתם של ערכיה למודעות בקרב העוסקים בה, וליצירת הרמוניה כלשהי בינם לבין ערכים אחרים, חשובים לא פחות. קודיפיקציה מעין זו הינה חיונית גם לכך שנקודת הראות המקצועית תבוא לידי ביטוי בהסדרה הציבורית של הסוגיות האתיות אותן מעוררת הדיסציפלינה הנידונה, והיא שתבטיח שהסדרה ציבורית מעין זו לא תבוא על חשבון חירויות מקצועיות או ערכים אחרים. חירויות אלה הן כמובן קריטיות כאשר הדיסציפלינה הנידונה היא זו של המחקר האקדמי; בלעדיהן, ספק אם יש לדיסציפלינה מעין זו מקום.
נדון תחילה בתכליותיו של קוד אתי-פרופסיונלי בכלל, לאו דווקא באקדמיה. קוד אתי מסוג זה נע על ציר הנמתח בין שני קטבים. מצד אחד, הוא חייב להביא בחשבון שיקולי מוסר כלליים, שיישומם המקצועי עלול להיות בעייתי מתוקף העובדה שהם עשויים לעמוד בניגוד לתכליותיה של הדיסציפלינה המקצועית עצמה, וכן מתוקף העובדה שהם בדרך כלל שנויים במחלוקת. כך למשל עשויה תכליתה של הפרופסיה העיתונאית - לשרת את "זכות הציבור לדעת" - לעמוד בניגוד לזכויות של פרטיות אינדיווידואלית העשויות להיות נתמכות על ידי שיקולים מוסריים כבדי משקל. תפקידו של קוד אתי בהקשר זה הוא לבטא ולמסד מערכת של הכרעות ערכיות, המצמצמת ככל האפשר את מרחב הביטוי של מחלוקות ודילמות מעין אלה, על פי עדיפויות ועקרונות סדר מפורשים ומנומקים, המבטאים תפיסה על אודות מקומו של הטוב המקצועי ביחס לערכים אחרים. כמובן, מטרה זו איננה ניתנת להשגה באורח מלא, ומרחב אי-ההסכמה והמחלוקת לעולם אינו יכול להצטמצם לאפס. אבל ככל שהקוד מפורש יותר ומנומק יותר ניתן בכל זאת לקוות לצמצום קונפליקטים מוסריים או למיקודם, באופן שמקטין את נזקם.
מן הצד השני, חייב הקוד האתי לבטא את תפיסתה העצמית של הדיסציפלינה המקצועית שאת פעילותה הוא נועד להסדיר, את מטרותיה היסודיות ואת האמצעים שהיא מזהה לקידום מטרות אלה, ובאופן כללי, את הערכים הספציפיים המכוננים אותה, שאינם נגזרים רק מערכי מוסר כלליים. גם בציר זה שוררים הבדלים ומחלוקות העלולים לבוא לידי ביטוי בקונפליקטים מוסדיים קשים, וזאת גם כאשר כולם שואפים אל המיטב המקצועי ומעוניינים לפעול כשורה. לפיכך, גם בהקשר זה תפקידו של הקוד האתי הוא לקבוע ולמסד הכרעות נורמטיביות באשר ליעדי הדיסציפלינה, אמצעיה הראויים והבלתי ראויים, ומסכת ההתחייבויות והזכויות הנגזרת מהם. קוד אתי-פרופסיונלי הוא, אם כן, מזיגה, שבה שיקולי מוסר כלליים משמשים מסגרת לקביעת מטרות ואמצעים פרופסיונליים ספציפיים, ומצד שני, תפיסות פרופסיונליות משמשות קריטריונים להכרעה, או להעדפה, בין שיקולי מוסר כלליים.
דוגמאות: מהו יעדה הערכי של הדיסציפלינה הרפואית? האם "להאריך חיים" או גם ל"מנוע סבל"? קוד אתי-פרופסיונלי בתחום הרפואי יידרש לשאלת סדר העדיפויות בין שתי תכליות יסוד אלה, המכוננות את תפיסתה העצמית של הדיסציפלינה הרפואית, כאשר מתעורר ביניהן ניגוד, דהיינו באותם מקרים בהם מניעת הסבל אפשרית רק בהפסקת החיים. האם יש תנאים בהם הפסקת חיים מהווה אמצעי לגיטימי בידיהם של רופאים? ומה הם תנאים אלה? ברור שאי אפשר לענות על שאלות אלה בלי להכריע בשאלות מוסר כלליות בדבר ערך החיים (הטוב), או מידת הצדק שבנטילת חיים (הראוי). ברור גם שכל הכרעה בשאלות אלה תזדקק להבהרה יסודית אודות זהותה העצמית של הדיסציפלינה הרפואית.
הנה דוגמא קרובה יותר: מהו יעדה הערכי של הדיסציפלינה האקדמית, ה"טוב" אותו היא נועדה לשרת? האם "חתירה לאמת" או רק "חתירה לאמת כפי שהיא נראית לחוקר או החוקרת"? "חתירה לאמת כפי שהיא משתקפת ב'נרטיב' המסופר בקהילת החוקרים"? או אולי "חתירה לאמת רק במידה וניתן לבסס אותה במחקר אמפירי או אנליטי"? קוד אתי-פרופסיונלי בתחום האקדמי לא יוכל, כמובן, להימנע מהכרעות ערכיות מעין אלו אודות יעדיו המהותיים של המחקר. מחד, אין החוקר יכול אלא לחתור לאמת כפי שהיא נראית לו, לפי מיטב שיקול דעתו, ועל פי הנורמות המקובלות בדיסציפלינה אותה רכש. מאידך, אין האקדמיה יכולה, כפרופסיה ציבורית וממוסדת, להשלים עם אלמנט השרירותיות הגלומה בתפיסה רלטיביסטית-גרידא (או פוזיטיביסטית-גרידא) של יעדי הפעילות המחקרית. תחת תפיסות מעין אלו אין האקדמיה יכולה לבסס טענה כלשהי ליתרון קוגניטיבי על פעילויותיהם רבות ההשראה של חסידי האסטרולוגיה או תובעי הסמכות המיסטית, מחד, ולהותיר בתחומה את מלוא מרחב ההשכלה והידע, מאידך. בכל מקרה, ברור כי לא ניתן לדון בשאלות אלה ברצינות ללא הכרעות ערכיות, ובמקרה זה גם פילוסופיות, אודות טבעה של האמת, מקומה התרבותי, וכיוצא באלה. ברור שכל הכרעה מסוג זה היא גם הכרעה אודות זהותה ותפיסתה העצמית של הדיסציפלינה בכללותה.
פתרון מסוג אחד לבעיה זו הוא שילוב בין קבלת הסובייקטיביות המובנית של החוקר האינדיווידואלי ובין הענקת חירות אקדמית מוחלטת למבקריו. זהו הפתרון בו נוקט הקוד האתי של אוניברסיטת בן-גוריון. מטרתה של החירות האקדמית, לפי גישה זו, היא להבטיח בקרה חופשית של כל תיאוריה או פרדיגמה, על מנת שבסופו של יום תשרודנה רק התיאוריות הקרובות ביותר לאמת. בדרך זו מתגבר המוסד האקדמי החופשי, כאשר הוא פועל כהלכה, על הטיותיהם של חוקריו. מכאן, שקביעת האמת כיעד המחקר האקדמי יוצרת את הבסיס לדרישות החופש האקדמי המהוות מרכיב יסודי בכל אתיקה אקדמית ראויה לשמה. כאמור, כל חוקר הוא סובייקטיבי במידה זו או אחרת, אולם חירותם האקדמית של החוקרים בבואם לבחון כל תיאוריה באורח ביקורתי היא המטה את המחקר לכיוון אובייקטיבי. החירות האקדמית, אם כן, הינה האמצעי להשגה ממוסדת וציבורית של האמת, ומכאן מעמדה המרכזי בכל אתיקה אקדמית המעמידה את האמת (והידע) כתכלית המחקר. מצד שני, יעד ערכי זה (האמת) עשוי גם לעמוד בניגוד לערכים מוסריים אחרים, וגם ניגודים אלה עשויים לדרוש קודיפיקציה אתית המביאה אותה בחשבון. יצירת איזון בין האמת, מחד, ובין סבל וכאב העשויים להיגרם בהשגתה (ניסויים), או ביישומה (טכנולוגיות), מאידך, הוא מנושאיה המרכזיים של האתיקה האקדמית, ומתפקידיה החשובים של הקודיפיקציה האתית.
כדי להדגים התלבטויות אלה בחרתי בדוגמא הלקוחה מחומסקי. בריאיון שערך עימו ג'ון גליידמן, נשאל חומסקי: "כיצד צריך המדען לנקוט באחריות ביחס לשימושים הנעשים במחקרו?" המונח "אחריות" הובן בריאיון זה כמתייחס לאחריותו המוסרית של החוקר, איש המדע. תשובתו של חומסקי הייתה: "באותה דרך בה עושה זאת כל אדם בכל תחום בחיים". במלים אחרות, אחריותו המוסרית של איש המדע, לפי חומסקי, איננה דורשת קודיפיקציה מיוחדת, ודי לו, נניח, ב"עשרת הדיברות", במה שכל אדם נזקק לו בבואו לטפל בשאלות של אחריות מוסרית בכל תחום ותחום. מצד שני, נשאל חומסקי באותו ריאיון, מספר שאלות ספציפיות יותר, ותשובותיו נותרו מעורפלות, שלא לומר בלתי-מתיישבות. לשאלה: "האם יש תחומים במדע בהם הפוטנציאל החברתי לשימוש לרעה הוא כה גדול עד כי אין זה ראוי לעסוק בהם (שוב, מבחינה מוסרית)?" תשובתו הייתה חיובית. יש תחומים שאין לעסוק בהם, והדוגמא בה נקט הייתה מחקר ביחס לפצצות גרעיניות אפקטיביות יותר. במה שנוגע למדע בסיסי, תשובותיו של חומסקי היו מעורפלות יותר. לשאלה: "האם יש לחדול ממחקר מדעי בסיסי, למשל בתחום הביולוגיה המולקולרית, במידה ומחקר מסוג זה עלול באופן עקרוני לשמש לייצור כלי נשק הרסניים בדור הבא?" השיב חומסקי שלכך אין תשובה פשוטה, אולם מאחר ובני אדם הינם אחראיים לתוצאות הניתנות לחיזוי של מעשיהם, הרי שהוא עצמו היה נמנע מהמשך מחקריו אילו סבר שבתנאים החברתיים הקיימים יובילו מחקרים אלה לדיכוי להרס ולכאב. לעומת זאת, כאשר נשאל היפותטית, "האם היה מבצע מחקר בסיסי בפיזיקה גרעינית, אילו היה פיזיקאי, והשנה הייתה 1929, בהינתן שבתאריך זה כבר הועלו מחשבות אודות ייצורם של כלי נשק גרעיניים?", השיב במעין "כן ולא". אני מצטט:
Chomsky: It's not an easy question. It is tempting to say, "Yes, because we have to understand the world." On the other hand, it could be that basic research in nuclear physics will lead to the extinction of the human race or something close to that. So I don't think a glib answer is possible. Still, if you ask me specifically, I'm sure that my answer would have been yes. I would have done the work just out of interest and curiosity and with the hope that things would somehow work out. But whether that would have been the morally responsible path is not clear.¹

חומסקי הוא אדם שרבים מאיתנו מעריצים, הן בשל הישגיו המדעיים והן בשל עמדותיו המוסריות, אולם תשובתו המצוטטת כאן, על מלוא האמביוולנטיות שבה, מגלמת בדיוק את סוג הדילמה הערכית שלצורך הטיפול בה נדרשת קודיפיקציה אתית ספציפית יותר, וציבורית יותר, מזו שהוא עצמו מוכן להעניק, כלומר, יותר מאשר "נקיטת אחריות" גרידא כבכל תחום אחר. ראשית, מדובר בניגוד המתגלע בין ערכים מרכזיים בחשיבותם. כאיש מדע, חומסקי איננו יכול להתכחש ל"הבנת העולם" כערך בפני עצמו, כהיבט מרכזי של מה שאנו רואים כטוב האנושי, שאותו יכול רק המדע להשיג. מצד שני, ידוע לכל כי טוב זה שימש בעבר ובהווה, ועוד עשוי לשמש, למטרות מפלצתיות כגון הרס העולם, או גם למטרות פחות אפוקליפטיות אך בלתי מוסריות בעליל, כגון דיכוי, גרימת כאב, וכדומה. חומסקי גם מחזיק בעקרון פשוט-יחסית של הטלת אחריות לפיו אדם אחראי לתוצאות הניתנות לחיזוי של מעשיו, גם אם השלשלת הסיבתית בין מעשיו ובין תוצאותיהם כוללת את החלטותיהם ופעולותיהם של גורמים אחרים. מכאן שהניגוד עבורו חריף ביותר, והוא אינו עומד בו, כלומר הוא נותן לנו בסופו של דבר תשובה שאיננה לגמרי קונסיסטנטית.
התייחסות אתית מתוחכמת יותר - וכאן, כאמור, יש תפקיד לקודיפיקציה אתית מפורשת - הייתה מעלה מספר שיקולים נוספים. ראשית, מה הם גבולות אחריותו של המדען, שחובתו המקצועית היא לקדם את הידע, ביחס לשימוש שעושים אחרים - מדינאים, גנרלים, הציבור בכללותו - בפרי מחקרו? חומסקי מרחיב גבולות אלה ביותר, אולם בכך הוא מטיל על התהליך המדעי מגבלות מוסריות שספק אם תהליך זה יכול לעמוד בהם. שהרי מי יהיו הקומיסרים שיקבעו איזה תחום מדעי-בסיסי מותר לעיסוק פתוח וחופשי, ואיזה תחום מדעי איננו כזה? סביר יותר לטעון שגבולות האחריות המוסרית של המדען הינם מצומצמים יותר. המדען אינו יכול ליטול על עצמו את תפקידו של המדינאי, או להחליף, בחברה דמוקרטית, את שיקול הדעת הציבורי. ייתכן שחלה חובה על מדען המגלה תגלית בעלת פוטנציאל הרסני להזהיר את הציבור. ייתכן גם שעומדת למדען הזכות להימנע מפרסום תגלית כזו, או את תוצאות מחקרו, כאשר הוא חושש מפוטנציאל הרסני כזה. ראוי להגן על מדען המסרב לפרסם את ממצאיו מטעמים מוסריים הולמים, גם נגד תביעותיהם של מממנים, רשויות שלטוניות, ובעלי עניין אחרים². אולם הטלת אחריות, ובעקבותיה כפייה, הפוסלת עיסוק בתחומים מדעיים-בסיסיים בעלי פוטנציאל להרע, נראית כבלתי ניתנת להגנה, או על כל פנים, בלתי ניתנת להגנה בהינתן ערכיו היסודיים של המחקר המדעי. המצב בו קידום הטוב טומן בחובו גם פוטנציאל להרע אינו ייחודי לסוגיה שלפנינו, ואין הוא צריך להפתיע. אוטופיה היא להאמין כי הטוב האנושי הוא הרמוני ונטול ניגודים, וכי קידום הטוב לעולם לא יגבה מאיתנו מחיר מוסרי. בעולם שאיננו אוטופי ניתן לקוות לצמצום נזקם של ניגודים ערכיים מעין אלה, אך לא להיעלמם. דיסציפלינה מקצועית אחראית, הנהנית גם מתמיכתו של הציבור, תעלה ניגודים כאלה לדיון פתוח וגלוי, ותיצור לעצמה קודים ברורים לטיפול בהם.
דוגמא זו מיטיבה להראות שאין די בתחושת האחריות של המדען או החוקר האינדיווידואלי, ואין די בקודים כלליים של התנהגות אנושית, אלא יש צורך בקודיפיקציה מפורשת יותר ובעלת מעמד מוסדי וציבורי. תחושה האחריות והקודים הכלליים אינם ספציפיים מספיק להתמודדות עם סוגיות האתיקה המחקרית, ואינם נותנים מענה לניגודים העולים בהקשר המחקרי בין עקרונות מוסריים כלליים ובין הטוב אותו מיועד המחקר להשיג. ובהיעדר התמודדות ספציפית עם בעיות האתיקה במחקר, נותרים גם המצפוניים שבחוקרים, כגון חומסקי במקרה ההיפותטי שתואר לעיל, עם דילמות בלתי פתורות, תחושות של חולשת רצון, או קונפליקטים אחרים. חוקרים אחרים, לעומת זאת, יפרשו את העדר הקודיפיקציה המפורשת כהרשאה לפעול בתחום המחקרי ללא דין וחשבון מוסרי כלשהו, וגם זאת בעיה שיש לתת עליה את הדעת. כמובן, קודיפיקציה מפורשת בתחום האתיקה המחקרית איננה מבטיחה פתרון מלא לבעיות מעין אלה, אולם בכך שהיא מספקת ארטיקולציה מלאה ככל האפשר של העקרונות והערכים הנהוגים בתחום, ובכך שמסכת מפורשת זו מביאה לידי ביטוי ציבורי את נקודת הראות האקדמית המקצועית, הריהי מאפשרת לצמצם קונפליקטים אלה, ולהותיר בידי החוקר האינדיבידואלי את ההכרעה רק במקרים בהם נותרת יותר מאפשרות אחת פתוחה, ובאופנים העולים בקנה אחד עם המסכת הנרחבת של האתיקה המקצועית. למרות יתרונותיה אלו, קודיפיקציה אתית "עצמית" עשויה להיות בלתי מספקת, בעיקר בכל מה שקשור להשפעות חיצוניות על תהליכים מחקריים ואקדמיים. יחסי הון/אקדמיה, יחסי שלטון/ אקדמיה, וכן יחסי חברה-תרבות-דת/ אקדמיה, טבעם שהם מערבים כוחות חברתיים רבי עוצמה, שאינם אמונים על ערכי המחקר האקדמי אך יש ביכולתם לשבש את ההליך המדעי שעליו נועדו ערכי המחקר האקדמי להגן. במקרים כאלה אין די בקודיפיקציה אתית עצמית, הנשענת על סמכויות מקצועיות כגון סנאטים של אוניברסיטאות או גופים מקצועיים אחרים, ויש מקום לחקיקה, ובעקבותיה להתערבויות משפטיות. בהקשרים אלה תפקידה של הקודיפיקציה האתית המקצועית הוא לסמן עבור המחוקק את התחומים הראויים להתערבותו מבחינת תכליותיה המובהקות של האקדמיה, ואת גבולותיה של התערבות מעין זו, שאינה נעדרת סיכונים משל עצמה. במאמר שפורסם לאחרונה ב-New York Review of Books, סוקרת המחברת, מרשיה אנג'ל, מי שהייתה במשך שני עשורים עורכת של The New England Journal of Medicine³, את מעורבותן של אוניברסיטאות מחקר, ושל חוקרים ופרופסורים בכירים, בתהליכים של השחתת המחקר המדעי בתחומים רפואיים (בעיקר, פסיכיאטריה), על ידי טשטוש הגבולות בין חברות תרופות רבות עוצמה ובין מוסדות המחקר, והיווצרות ניגודי אינטרסים בפעילותם של מוסדות מחקר אלה, ובעבודתם של חוקרים, הנהנים מצורות שונות, ונדיבות ביותר, של תשלום מצידן של חברות התרופות. כך, למשל, מתארת אנג'ל, בעקבות חשיפת הפרשה על ידי סנטור צ'רלס גראסלי, חבר בוועדת הכספים של הסנאט האמריקאי, את ניגוד האינטרסים המופיע בפעילותו המחקרית של דר' אלאן פ. שצברג, שהוא ראש המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד, וכן הנשיא-הנבחר של אגודת הפסיכיאטריה האמריקאית (American Psychiatric Association). חקירת הסנטור העלתה כי דר' שצברג הינו הבעלים של מניות בשווי של 6 מיליון דולר של חברת התרופות Corcept Therapeutics, שהוא היה שותף בייסודה, ואשר מימנה מחקרים שנועדו לבחון תרופה בשם מיפפריסטון (Mifepristone), הידועה גם כגלולת ההפלה RU-486, לצורך שימוש נוסף בה כתרופה נגד דיכאון. יצירת שווקים משניים לתרופות שכבר אושרו לשימושים קודמים הינה פרקטיקה רווחית ביותר לחברות התרופות, שכן הליכי האישור במקרים אלה הם קלים ביותר. בעת ובעונה אחת היה דר' שצברג חוקר ראשי בגרנט של NIMH (National Institute of Mental Health), שהוא כמובן מוסד ציבורי, שכלל מחקר בדיוק בנושא זה (התאמתה של התרופה לטיפול בדיכאון). דר' שצברג גם היה מחברם של שלושה מאמרים אקדמיים בנושא בו, כמובן, היה לו אינטרס מסחרי. לאחר פרסום הפרשה, הודיעה אוניברסיטת סטנפורד כי אינה רואה פסול במצב עניינים זה, אולם לאחר מכן הודיעה האוניברסיטה כי דר' שצברג יוחלף באופן זמני כחוקר ראשי במחקר הנ"ל על מנת למנוע אי-הבנות. חקירת הסנטור העלתה מקרים רבים נוספים של ניגוד אינטרסים, ושל יחסי מחקר-מסחר, ומאמרה של אנג'ל סוקר שיטות שונות בהן חברות תרופות מתערבות במחקר, מטות את תוצאותיו, שולטות בפרסומו או אי-פרסומו, במטרה להגדיל במידה ניכרת את הכנסותיהן ואת שוקיהן. המאמר מתאר כיצד הופכים חוקרים ומוסדות מחקר בעקבות תהליכים אלה לבעלי עניין מסחרי, או למקבלי טובות הנאה, וכיצד בסופו של דבר מופרת חובת הנאמנות של אוניברסיטאות המחקר למדע ולציבור. כך למשל נמצא כי מבין 170 המחברים של ה-DSM - IV במהדורתו האחרונה, כולם חוקרים, פרופסורים ורופאים, 95 היו בעלי קשרים פינאנסיים עם חברות תרופות, כולל כל המחברים שעסקו בהפרעות מצבי רוח ובסכיזופרניה. כך גם נמצא כי קיימת הטיה ברורה לטובת מחקרים שממצאיהם "חיוביים" ביחס לשימוש בתראפיות ובאמצעים תרופתיים, ואילו מחקרים שממצאיהם "שליליים" בדרך כלל אינם זוכים לפרסום. השפעתם של קשרים פינאנסיים מעין אלה על תוצאות המחקרים היא לדעת המחברת מקיפה ביותר, מסקנתה היא כי לא ניתן עוד לסמוך על יושרת המחקר הרפואי המתבצע במוסדות מחקר ובאוניברסיטאות. בלשונה:
The problems I've discussed are not limited to psychiatry, although they reach their most florid form there. Similar conflicts of interest and biases exist in virtually every field of medicine, particularly those that rely heavily on drugs or devices. It is simply no longer possible to believe much of the clinical research that is published, or to rely on the judgment of trusted physicians or authoritative medical guidelines. I take no pleasure in this conclusion, which I reached slowly and reluctantly over my two decades as an editor of The New England Journal of Medicine.
אין צורך לומר שאלו הן מסקנות מדאיגות ביותר, וגם אם יש בהן הפרזה הרי שאין להקל ראש בבעיה המתעוררת עקב ניגודי אינטרסים מסחריים מעין אלה בהם נגועים מוסדות מחקר, אוניברסיטאות, חוקרים ורופאים. בולט במקרים שתוארו היעדרה של קודיפיקציה אתית ראויה בתוך האוניברסיטאות ומוסדות המחקר, שהן עצמן נגועות בניגודי אינטרסים, ואינן מציבות מגבלות ראויות על דרכם של החוקרים. אולם עוצמת התהליכים המסחריים בהן מוצאות עצמן אוניברסיטאות המחקר מעורבות היא כזו שקודיפיקציה אתית מקצועית, אם כל חיוניותה, לא תהיה מספקת, ויש צורך דחוף בהתערבות המחוקק. התערבות זו תנוע על הציר שבין הפסקה מוחלטת של כל יחסים מימוניים בין המחקר וחברות מסחריות המעוניינות בתוצאותיו (sequestration), ובין יצירת מנגנוני בקרה ציבוריים למניעת ניגודי אינטרסים ולקביעת סנקציות משמעתיות, או אף פליליות, במקרה של הפרתן. אין כל ספק, שאם עורכת ה- New England Journal of Medicine מוצאת שאין להאמין עוד למחקרים קליניים המתבצעים במוסדות המחקר המובילים ובאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר, אזי לא ירחק היום שגם הציבור והמחוקק יגיעו למסקנה דומה, ומעורבותם עלולה להיות גורפת. מוסדות מחקר ואוניברסיטאות אלה ייטיבו לעשות אם יקדימו ליצור קודיפיקציה אתית משלהם, וינסו לממשה, לפני שתגיע התערבות חיצונית זו, שכן ללא בירור אתי-דיסציפלינרי מקיף עלולה ההתערבות להיות כזו השופכת את התינוק המחקרי עם מי האמבט המסחריים והמושחתים. לסיכום, דיסציפלינה מקצועית יסודית, כגון זו המגולמת במחקר אקדמי, הינה ממילא קוד אתי בלתי מפורש מתוקף תפיסת הטוב שבה, ותפיסת האופנים בהם טוב זה אמור להתממש ולהתיישב עם ערכים אחרים. ככל שמסכת הלחצים בהם עומדת הדיסציפלינה המקצועית הינה מורכבת יותר ואינטנסיבית יותר נוצר צורך דחוף יותר להפוך את הקוד האתי הבלתי מפורש לכזה, ואחריותה של הדיסציפלינה המקצועית היא לעשות זאת, שאם לא כן היא תאבד את האוטונומיה שלה בקביעת ערכיה. מה שלא יבוא מבפנים, על בסיס הכרה עצמית, אוטונומית, בגבולות האתיים המובלעים במקצוע, יבוא באורח גס וברוטלי מבחוץ, על חשבון עצמאותה וערכיה העצמיים של הדיסציפלינה. מכך ראוי לה לאקדמיה להיזהר, שכן אבדן עצמאותה הערכית עלול גם להיות אבדנה המקצועי.



¹  Noam Chomsky interviewed by John Gleidman, "Things No Amount of Learning Can Teach," November 1983. In http://www.chomsky.info/interviews/198311--.htm

²  סעיף ד/10, בקוד האתי של אב"ג, עוסק בסוגיה זו, וכך נאמר בו:
"חוקר שביצע מחקרו כהלכה ופרסם את נתוניו וממצאיו מילא את חובתו; החוקר איננו אחראי על שימוש כלשהו שעושים אחרים בתוצאות מחקרו לאחר שפורסם, גם אם שימושים אלה הינם מזיקים ומכוונים להרע. במידה ואפשרויות הנזק והשימוש לרעה שנוצרות בעקבות המחקר ידועות לחוקר חלה עליו חובה להזהיר מפניהן, והוא רשאי למנוע את פרסום מחקרו.
אם חושש חוקר מפני אפשרויות נזק או שימוש לרעה בתוצאות מחקרו, שלא היו קיימים קודם לכן, הוא רשאי לעכב או למנוע את פרסום מחקרו. במקרה כזה ידווח החוקר על ממצאיו ועל הנזק העלול להיגרם מפרסומם לגופים המוסמכים באוניברסיטה ויקבל את אישורם להחלטה זו."

³  ראו: Angel, M. (2009). "Drug Companies & Doctors: A Story of Corruption." The New York Review of Books, 56.