ערב טוב לכולם,
אני גאה ונרגשת לעמוד כאן לשאת דברים כבוגרת תואר ראשון וכסטודנטית הנמצאת בסמסטר האחרון בלימודי תואר שני של האוניברסיטה הפתוחה.
אני בת 36. נולדתי וגדלתי באופקים בבית דתי. אני אחות בכורה לשישה אחים ואמא לשני ילדים מקסימים: שיראל בת 18 ואריאל בן ה-16.5.
התגרשתי לפני 12 שנים לצד תהליך של יציאה מהדת. בת 23 עם שני ילדים קטנים, הבנתי שהדרך היחידה לדאוג לילדים שלי היא למצוא עבודה ולהחזיק בה בכל הכוח. הלימודים היו חשובים בעיני ורציתי להתקדם, אבל לא היה שום סיכוי לפנות את הזמן והכסף הדרושים לכך.
בדומה למשפט של החפץ חיים "כל חיי ויתרתי אבל בחיים לא הפסדתי", התחלתי לבנות בית ביחד עם ילדיי המבוסס על עקרון "השתדלות לפני התוצאה". זה היה המוטו שלי לכל מה שהשגתי ולא השגתי. מוטו שהפך לאתגר חיי. שאפתי להיות האמא שכל ילד חולם עליה, דאגתי שלעולם לא יחסר לנו כלום ובתוכי תמיד ביקשתי שעם ההשתדלות תגיע התוצאה.
המסע שלי באקדמיה התחיל לפני שש שנים. הצטרפתי לפרויקט מבורך מטעם "פעמי תקווה" בשיתוף עם האוניברסיטה הפתוחה. העמותה העניקה לי ולעוד כ-20 נשים מאופקים מלגת לימודים מלאה מתוך הרצון לקדם את ההשכלה הגבוהה בפריפריה. עבורנו, זה היה חלום שעשוי להתגשם בזכות מי שהייתה לו את היכולת והאפשרות להעניק לנו את הזדמנות. אין לי ספק, שלפרויקט הזה הייתה משמעות רבה לא רק עבורנו אלא גם עבור התורם, האו"פ, מרכז הצעירים ותושבי אופקים.
הלמידה בקבוצה קטנה, עטופה בתמיכה והקשבה, סייעה לנו רבות. היינו קבוצה מגובשת שהפגינה יכולות לימודיות יוצאות דופן. לא אשקר, היו גם רגעים קשים, בהם הלימודים נעשו מאסיביים יותר, העבודה דרשה יותר והילדים שלי – שהם בעצם האוניברסיטה של החיים – היו זקוקים ליותר אמא בבית. אני זוכרת לילות שלמים של למידה בבקרים לחוצים בדרך לעבודה, וחזרה לבית מותשת בידיעה שרק עכשיו מתחילה המשמרת העיקרית שלי.
לשמחתי, כולם האמינו בי. ואכן – התוצאות של ההשקעה, ההתמדה והנחישות לא איחרו לבוא. כבר בקורס הראשון קיבלתי ציון גבוה מאוד והרגשתי שהשמיים הם רק קו זינוק. המכשול המרכזי הגיע כשנפגשתי עם הקורס בסטטיסטיקה. הקורס הציף בי קשיים מהעבר אשר התגלו רק בגיל מאוחר כדיסקלקוליה ובאו לידי ביטוי בציון נכשל ובהרבה דמעות. הבן שלי, הסתכל עלי בפליאה ושאל "אמא, למה את בוכה? את בעצמך אמרת שהשתדלות קודמת לתוצאה". מבחינתו, המוטו עליו גדלנו והבכי שלי סותרים זה את זה. הרי אם השתדלתי בכל כוחותיי – כפי שהוא ראה – אין סיבה לבכות לא משנה מה התוצאה. ועדיין – המשפט שלו עשה לי מין "בוּם" בלב. וזה מה שגרם לי לא לוותר. אחרי מאמצים ותמיכה לימודית מהאו"פ – ניצחתי ועברתי!
שם, באותה נקודת זמן, הרגשתי שסגרתי מעגל ומאז זכיתי לסיים את התואר הראשון כמצטיינת דיקן שלוש פעמים ברציפות. זהו ממש הישג חיים עבורי, שהצריך ממני המון כוחות. מעולם לא חשבתי שאגיע להצטיינות, ובשנה הראשונה, הבנתי שאילולא הנכשל בסטטיסטיקה הייתי מקבלת גם תעודה של מצטיינת נשיא. ולכן הייתי נחושה להגיע להצטיינות בשנה הבאה. אני מרגישה זכות גדולה בלימודי, ועל כך, תמיד אהבתי לעזור לסטודנטים רבים שהצלחתם הייתה עבורי ערך-מוסף.
כיום אני עוסקת ביצירת תקשורת תומכת וחלופית עם אנשים מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים בכפר השיקומי עלה נגב –נחלת ערן. זוהי עבודה מאתגרת ומספקת שבה אני מנסה לסייע להשמיע את קולם של מי שמעולם לא נשמעו, ולהעניק להם את האפשרות והיכולת להביע רצונות ורגשות.
רגע לפני סיום התואר השני - אני מבינה שהמשפט של הרב קרליבך "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו" תקף בכל גיל. ועל כך, אני רוצה להודות למשפחה היקרה שלי שהאמינה בי ועזרה לי ולכל העוסקים במלאכה, וביניהם, התורם, מרכז הצעירים באופקים, לאוניברסיטה הפתוחה ובפרט רולי, פולי, דיתה וגילה. מעבר להשכלה הגבוהה - רכשתי גם חברים חדשים, מורים לחיים וזכיתי להיות חלק ממשפחה אחת גדולה של "האו"פ".
ולכם בוגרי האוניברסיטה, אני בטוחה שלכל אחד ואחת יש סיפור הישג מעורר השראה בזכותו הגעתם לכאן. והרגע הזה, הוא ללא ספק ציון דרך חשוב שמוכיח לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מאחלת הצלחה רבה לכולם.
תודה רבה.