העידוד לחשיפה מקסימלית ולטשטוש בין המרחב האישי והציבורי מצמיח ז'אנרים של קולנוע תיעודי ופסאודו-תיעודי. טלי זילברשטיין מספרת על ההבדל בין דרמה קיימת לדרמה מלאכותית, ובין דמות אותנטית למריונטה בידורית
כשהאישה התל אביבית התבוננה אל הרחוב שמתחת למרפסתה, היא לא שיערה שבבית הקפה שממול יושב יהונתן גפן וכותב עליה שיר. היא גם לא גילתה לעולם שהיו מי שבלבלו אותה עם מבקרת התרבות, הדה בושס, בגלל שורה אחת בשיר, שזכה לשם "מה יש לך, גברת לוין". ואולי אותה אישה כלל אינה קיימת, וגפן המציא אותה כדי לספק את סקרנות הציבור. הקהל אוהב למצוא את המוזה שהשאירה חותם על יצירה, ובאופן כללי, להאמין שמספרים לו את האמת. אחרת לא היו משגשגים כל אותם מכתבי שרשרת באימייל ולא היינו מבלבלים בין מציאות, בדיון, תיעוד וריאליטי.
"ההתבוננות במציאות היא נקודת המוצא של הסרט הדוקומנטרי", אומרת טלי זילברשטיין, רכזת הסדנה לסרטי תעודה לטלוויזיה: מתחקיר לתסריט, בחוג לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת של האוניברסיטה הפתוחה. “יצירת סרט תיעודי דורשת סוג של יכולת התבוננות ורגישות למציאות שמתרחשת סביב, בניגוד לריאליטי, שם יוצרים 'מציאות' מנותקת מהסביבה ודוחפים לתוכה אנשים. הריאליטי הפוך לחלוטין מהדוקומנטרי, למרות שבשניהם משתתפים אנשים שמשחקים את עצמם. בשני המקרים עולות שאלות אתיות, משום שגם בסרט דוקומנטרי הדמויות הופכות לאובייקטים מול מצלמה והבמאי מכוון דברים. אבל בסופו של דבר, המטרה של סרט דוקומנטרי היא לומר משהו על המציאות הקיימת, בעוד שתוכנית ריאליטי עוסקת ביצירת בועה שבתוכה פועלים אנשים. שם מכניסים אנשים למבחנה, יוצרים מצבי לחץ, מנערים, ורואים מה קורה. לא לומדים מזה משהו על העולם, אלא יוצרים מצבי קיצון למטרת בידור”.
אבל גם במאי תיעודי בורר את הדרמה בתוך היומיום.
"הוא מחפש דרמה קיימת, לא יוצר אותה באופן מלאכותי. יש ביטוי מימי הניאוריאליזם האיטלקי שנקרא 'מצלמת פגישה'. בעינַי, תחום הדוקומנטרי מתמצה ברעיון של מצלמת פגישה, בשעה שהריאליטי מתמצה במצלמת שליטה - כי אתה משתמש בדמויות שלך כמריונטות בתוך מציאות שאתה יוצר. יש כל מיני סוגים של שליטה מצד הבמאי. למשל, בסרט 'האגדה על ניקולאי וחוק השבות', הבמאי דוד אופק לקח סיפור אמיתי וביים אותו מחדש. הדמויות שיחקו מחדש את כל הסיפור. דוגמה נוספת היא הסרט 'פורד טרנזיט' של האני אבו-אסעד, על פלסטינים שנוסעים בגדה המערבית. בדיעבד התברר שהוא לקח טרנזיט ויצר סיטואציות מבוימות. אבל מה שהיה חשוב לו להראות זה את המציאות הדרמטית הקיימת. הוא לא יצר מצבים שלא קיימים בכלל".
זה מה שאמרו על "ג'נין ג'נין".
"לא, שם הסיפור הוא אחר לגמרי. שם טענו שלקחו חומרים ארכיוניים, ובעזרת עריכה הציגו סיפור אחר. הראו אנשים כפותים, וטנק נוסע לעברם. העריכה גרמה לצופים לחשוב שהטנק דרס אותם, למרות שלאחר מכן הופיעו אותן דמויות כשהן בריאות ושלמות. אבל מוחמד בכרי ניסה להעביר חוויה סובייקטיבית של אנשים ששוכבים על כביש כשהם כפותים וטנק מתקרב אליהם. הם חשים פחד מוות. הוא אמן, וכל אמן מעביר נקודת מבט סובייקטיבית. הוא לא עיתונאי. בריאליטי, לעומת זאת, אין מחויבות לאמירה, כי השיקול הוא רק מה ילחץ על הכפתורים של הצופה. הסרט של בכרי מבטא את הצעקה שלו בעקבות מה שראה אחרי האירועים בג'נין. נכון שהסרט בעייתי, כי מתוך השאיפה העמוקה לאותנטיות ולסובייקטיביות יוצא בחלקים מסוימים משהו לא אותנטי. למשל, הילדה שמדקלמת סיסמאות אולי מרגישה כך, אבל בסרט זה יוצא לא אמין. סרט מטבעו מרכז ומעצים, והעצמה נוספת לעיתים עושה לו שירות דב”.
את מלמדת תסריטאות דוקומנטרית. ספרי קצת על התחום.
"מטרתו של התסריט הדוקומנטרי היא בעיקר ליצור מסגרת, כדי לכוון את הסרט. התסריט עוזר לקבוע היכן מצלמים, מה התקציב שצריכים, וגם באיזה אופן מקדמים את הסיפור. זו מסגרת יותר כללית מאשר בתסריט עלילתי, לפעמים אפילו עוצרים במהלך התחקיר דיאלוג טוב, כדי להביא אותו בסרט בצורה הכי אותנטית שלו. במקרה כזה צריכים ליצור סיטואציה מתאימה, שבה שוב יעלה הדיאלוג הזה, וכאן תפקידו של התסריט ליצור סצינה מתאימה. אבל אין כאן כתיבה של דיאלוגים או כיפוף של המציאות - הכל אמור להמחיש את המציאות שרוצים להעביר”.
מה בתרבות שלנו מעורר סוג כזה של סרטים?
"אנחנו נמצאים בתקופה שמהללת חשיפה מקסימלית וטשטוש בין המרחב האישי והציבורי. גם ראיונות נעשו חושפניים, ויש הרבה יותר סדנאות ודינמיקות קבוצתיות שמעודדות אנשים להיפתח. הסרט 'פיצה משפחתית' משקף את זה. הוא מסוג הסרטים שיוצרים אנשים סביב עצמם ומשפחותיהם. יש פה טשטוש גמור בין פרטי וציבורי”.
למה זה לא ריאליטי?
"כי הבמאי רונן עמר עשה את הסרט כדי לומר משהו על חינוך ותוצאותיו. הוא שואל שאלות לגבי השפעת הבית והסביבה על האופן שבו אנחנו מתפתחים. זה לא יוצא זול, נלעג או מנצל, כי הוא לא לוקח את המשפחה שלו, שם אותה בבית מעוצב ומשופצר ומעודד את האנשים לפגוע ולנגוס זה בזה. הריאליטי היא הפריק-שואו של המאה העשרים ואחת. כשהראיתי את הסרט לסטודנטים, שאלו אותי איך זה שאנשים מוכנים להתערטל כך מול המצלמה. אני בהחלט רואה את הפן הזה כבעיה, אבל מאמינה שזו אופנה שתיעלם. לכל תופעה קיצונית יש קונטרה”.
טלי זילברשטיין היא רכזת הסדנה לסרטי תעודה לטלוויזיה: מתחקיר לתסריט, בחוג לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת של האוניברסיטה הפתוחה
עג'מי וחופשת קיץ על קו התפר בין העלילתי, המבוים והדוקומנטרי
בבואנו לדון בקו התפר שבין העלילתי, המבוים והדוקומנטרי, ראוי לציין שני סרטים ישראליים בולטים מהשנים האחרונות, שהינם סרטים עלילתיים אך יחד עם זאת משלבים בתוכם אלמנטים חזקים של קולנוע דוקומנטרי - עג'מי וחופשת קיץ. הקווים הדוקומנטריים בשני סרטים אלה, מדגישים את המרכיב העלילתי, מעבירים את המסר של הסרט ואת הסיפור האישי של המגזר המיוצג בסרט.
מתוך הסרט עג'מי
בסרט עג'מי המתמודד בימים אלו מטעם ישראל על פרס האוסקר לשנת 2010, בקטגורית הסרט הזר, הבמאים ירון שני וסכנדר קובטי יצרו מבט מדויק מתוך השכונה על השכונה, תוך ליהוק צוות של שחקנים בלתי מקצועיים לסרט, רובם בני שכונת עג'מי עצמה. בסרט שולבו חמש עלילות משנה, אשר נושקות ואינן נושקות האחת לשנייה ומטרתן להעביר תמונת מציאות של השכונה הערבית מהיבטים של יחסי האלימות השולטים בה ויחסי היהודים-ערבים החיים בה. העלילות מתרחשות במרחב הפיזי, הנוכח באופן כה בלתי אמצעי של שכונת עג'מי. זוויות הצילום נלקחו תוך הסתמכות על מיקומים הקיימים בשכונה, תאורה טבעית ככל האפשר ושימוש בעגת דיבור מקומית. התוצאה של האלמנטים הקולנועיים-התיעודיים הללו יוצרת סרט תובעני מאד, אשר איננו "מצטלם" באופן האסתטי האופייני לסרטים עלילתיים והצופה צריך "לעבוד" בזמן הצפייה, על מנת לפענח את מורכבות הסרט.
הסרט השני שאזכיר הינו סרטו היפהפה של הבמאי דוד וולך, בוגר בית הספר חשיפה - חופשת קיץ. סרטו של וולך שהינו אגדתי ועלילתי, מסופר דרך הסתכלות יומיומית על מגוון פעילויות, לכאורה בלתי חשובות, אשר בהסתכלות כוללת יוצרות תחושה אמיתית ועמוקה של מציאות קיימת, עד כי ניתן לומר כי אין בסרט עלילה במשמעות שאנו מכירים. הדרמה כמעט אינה מילולית. הצופה עוקב אחרי צורת חיים ושגרה של משפחה חרדית: האב הרב מלמד את בנו הקטן הלכות תפילה, פעולותיה של האם במטבח, שתיקותיה של האם, נסיעה איטית של המשפחה לחופשה, אב שרק דברי תורה יוצאים מפיו וכו'. הצופה בחופשת קיץ מתוודע לסיפור, דרך המציאות שהוא חווה כמעין "זבוב על הקיר". לאורך הסרט יש תחושה שהטפל והעיקר מעורבים זה בצד זה, בדומה לחוויה בצפייה בסרטים דוקומנטריים, בהם אנו נחשפים לחיי הגיבורים ולסיפור דרך צילום של פעולות פשוטות ויומיות אשר מרכיבות את המציאות של הגיבור, ואותה מציאות היא היא הסיפור.
שני הסרטים הללו, על האופן בו הם מספרים את סיפורם, מייצגים את הקולנוע הישראלי החדש, אשר עושה בשנים האחרונות קפיצת דרך עצומה.
דנה זיידל
כתיבה ועריכה- טלי גלסקי
