דבר העורכים
אנו שמחים להציג בפני הקוראים את כרך מח של המזרח החדש. כרך זה מקיף מכלול נושאים ומשתרע למן ראשית האסלאם ועד ימינו. הוא מבשר ראשיתה של מתכונת חדשה, פתוחה ואקלקטית, בשונה מהמתכונת הישנה ורבת השנים של נושאים מוגדרים המתבססים על תכנית כנס שנתי. לשינוי המבני מתלווה גם פישוט בכללי רישום ותעתיק ועיצוב חזותי מרענן, הבא לידי ביטוי גם באיור הכריכה. אנו מקווים כי כתב העת במתכונתו החדשה ימשיך לתרום תרומה חשובה לקהילת השיח הישראלית בחקר סוגיות היסטוריות ואקטואליות של המזרח התיכון ובשילוב לימודי ידע ודיסציפלינות מגוונות, החל בפילולוגיה וכלה באנתרופולוגיה וספרות.
בגיליון הנוכחי חמש תֵמות עיקריות. הראשונה דנה בתרבות של יופי. מקובל לראות באסלאם וביהדות דתות הוליסטיות, החובקות את כל תחומי הקיום האנושי: משפט, חברה ופוליטיקה וגם יופי ואסתטיקה. לרוב, חקר הפן האסתטי – של בני אדם או עצמים ומבנים – חוסה בצילן של ההלכה והפוליטיקה; כאן הוא מובא לקדמת הבמה בשני מאמרים פותחים. מאמרה של הדס הירש על מראה חיצוני וטיפוח אישי באסלאם הקדום עוקב אחר ההתייחסויות ההלכתיות החיוביות לטיפוח הגוף של נשים, אך גם של גברים. עבור נשים, ההיתר להתקשט ולהתייפות ניזון מייעודן המיני, תוך הטלת פיקוח על מראן כדי למנוע השחתה מוסרית וערעור יחסי מגדר הייררכיים. עבור גברים, ההיתר ניתן מכוח המשאלה למלא אחר רצון האל, המבקש שחסדו ייראה גם ברבים, ובכלל זה הלבוש והקישוט. גם כאן הוטלו הגבלות כדי לחדד את המפריד בין מוסלמים לבני דתות אחרות, שהיו קבוצה נשלטת או בני חסות (ד'מים). העיסוק המפורט במראה החיצוני של שני בני המינים שיקף את התמודדות חכמי ההלכה עם השפעות חוץ-אסלאמיות והיה חלק ממאמץ לקבע מחיצות מגדריות ולהקנות מסגרת נורמטיבית להתנהגות רצויה. מאמרה של חנה טרגן עוסק בעת החדשה. הוא מסיט את הדגש מהאסתטיקה של הגוף לאסתטיקה של מבנים ומחברת רוב מוסלמית לחברת מיעוט יהודית, ובכך מעורר שאלות של זהות ואינטראקציה תרבותית. במוקדו של המאמר, דיון ביסודותיו האדריכליים והחזותיים של בית הכנסת "שער השמים" בקהיר, שנבנה בין השנים 1905-1898. בית הכנסת מספק צוהר להתחקות: הן אחר התפתחותה האורבנית של עיר הכרך המצרית על רקע השפעה קולוניאלית, אירופית ולאומית מצרית, והן אחר התפיסה העצמית של נכבדי הקהילה היהודית, שחתרו ליצור מארג הרמוני שבו דרים בכפיפה אחת ייחוד דתי, זהות מצרית ופתיחות קוסמופוליטית. מטרה זו, כפי שהראו גם מחקרים אחרים, לא הבשילה לכדי מציאות חיה בצל ההקצנה האידֵאולוגית בשיח המצרי (כמו עליית האסלאם הפוליטי והפן–ערביות) ועל רקע החרפת הסכסוך בפלסטין בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, התפתחויות ששמו בפועל קץ לנוכחות היהודית במצרים.
התֵמה השנייה מוקדשת לשני שחקנים היסטוריים: אליטות והמונים. הראשון היווה באופן מסורתי את אבן הראשה של ההיסטוריוגרפיה הקלסית, הפוליטית והחברתית; השני, חדש יחסית על הבמה המחקרית, בעיקר מסוף שנות השישים של המאה הקודמת, על רקע המרד האינטלקטואלי נגד האסכולות הדטרמיניסטיות (נוסח המרקסיזם או הסטרוקטורליזם) שנטו להסביר תופעות אנושיות במושגים כוללניים ומהותיים, בצד צמיחתן של מגמות הומניות יותר שהעדיפו להתמקד במציאות חייהם ותרבותם של הנשלטים על פני עיסוק בתולדות מלכים, מלחמות ומאבקי שלטון. התפתחויות היסטוריוגרפיות אלה הותירו את רישומן גם על חקר המציאות המזרח–תיכונית. את זיקות הגומלין שבין מדינה לחברה, בין אליטה להמונים, מנתחים שני המאמרים של מיכאל נזרי ומשה אהרונוב.
נזרי מתמקד במעורבותה של האליטה הדתית בפוליטיקה העותמאנית של סוף המאה השבע עשרה וראשית המאה השמונה עשרה. במהלך ההיסטוריה המוסלמית שימרו אנשי הדת (עולמא) את גוף הידע ודאגו להעבירו הלאה. עם זאת, אין מדובר ב"אנשי עט" בלבד המופקדים על מערכות המשפט והחינוך. סמכותם הדתית של העולמא הפכה גם מנוף לצבירת השפעה ויוקרה קהילתית ואף לדריסת רגל בפוליטיקה. הדבר קיבל משנה תוקף תחת הממלוכים והעותמאנים, ממוצא תורכי, שזרותם האתנית והתרבותית דִרבנה אותם להפגין יתר נאמנות וכבוד לאסלאם ולדובריו. כפי שעולה ממאמרו של נזרי, עולמא בכירים באיסטנבול של אמצע המאה השבע עשרה נהנו מקירבה מיוחדת לשלטון. מקצתם אף השכילו להקים בתים (בדומה לאנשי המנהל והצבא הבכירים) שהושתתו על יחסי פטרון ובני חסותו, בעלי קירבת דם או זרים, ואִפשרו את השתלבות חברי הבית בצמרת העותמאנית. מקרה מעניין מספקת הביוגרפיה של השיח' פייזולאללה אפנדי, ששימש שיח' אל–אסלאם בשנים 1705-1695. פייזולאללה הרחיב את סמכויותיו באמצעות נפוטיזם וקירוב גורמים בארמון, בצבא ובמנהל וביצר את הבית בראשותו. אולם, שאפתנותו הפוליטית עמדה בעוכריו. הוא עורר עוינות מצד חוגים פוליטיים והצית מרד נגדו באיסטנבול ב–1703 שהביא להדחתו ולהוצאתו להורג. המרד בפייזואללה מעלה את תפקידו של ההמון בהיסטוריה המוסלמית. ככלל, למאמינים הפשוטים לא הייתה אמירה פוליטית, אבל השליט היה ממונה על רווחתם מכוח תפיסת הצדק החברתי באסלאם (בדומה ל"כלכלה מורליסטית" באירופה הנוצרית). עוולות פיסקליות או כלכליות מצד השליט או מיופי כוחו הציתו מעת לעת מרידות, בכפר או בעיר, שהונהגו על ידי אנשי דת, ראשי גילדות או סוחרים.
ההמון ככוח מחאתי, אם כי לרוב מֻכוון על ידי אחרים, נדון במאמרו של משה אהרונוב שמסיט את הדיון מהמרחב הסוני העותמאני למרחב השיעי האיראני. ניתוח הפוליטיקה התוססת של העיר שיראז במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה מאפשר לאהרונוב לשרטט תמונה דינמית של מפגש בין "פוליטיקה מלמעלה" – נציגי הממשל המרכזי והעירוני ונכבדים מקומיים, לבין "פוליטיקה מלמטה" – סוחרים קטנים, בעלי מלאכה, עניים ואנשי שוליים. אלה האחרונים הביעו באופן תדיר את מרירותם בתחומי הכלכלה והחברה נגד הרשויות, שנאלצו לא פעם באמצעות סוכני תיווך מקומיים להיענות לתביעות הציבור ולפטר מושלים שסרחו. כושר מיקוח, ולעיתים כושר ארגון, של האוכלוסייה העירונית מול בעלי השררה מספקים גם דפי הכרוניקות של ערי מצרים, סוריה, תוניסיה או אלג'יריה בימי הביניים ובעת החדשה. יש בהם כדי לפתוח צוהר נוסף אל "ההיסטוריה מלמטה" של הכפיפים ולחשוף את מגבלות הכוח של הממשל המרכזי, כל שכן ביחס לאזורים הרחוקים מתחום מושבו הישיר, ובכך לקעקע ביתר שאת את מיתוס ה"דספוטיזם האוריינטלי", בין אם של השאה האיראני או של הסולטאן העותמאני.
התֵמה השלישית בגיליון מוקדשת רובה ככולה לערבים הפלסטינים וליחסיהם עם ישראל. שלושה מאמרים מאירים זוויות היסטוריות, שונות ומאתגרות, של הסוגיה. מאמרו של יאיר בוימל דן בקשר שבין כלכלה ופוליטיקה. הוא בוחן את דפוסי הפעולה השונים שנקט הממסד הישראלי בשנים 1967-1958 כדי למנוע את צמיחתו של משק ערבי עצמאי במדינה ולהכפיפו לצורכי המשק היהודי, באמצעות הפקעת אדמות, השתלטות על אמצעי הייצור החקלאי (בראשם מים ואדמה), אי-תיעוש המגזר הערבי ועוד. מאמרו של יעקב טובי מעביר את הדיון לקשר שבין דמוגרפיה לפוליטיקה. הוא בוחן את הסוגיה הרגישה של איחוד משפחות במחצית הראשונה של שנות החמישים. נוהל איחוד משפחות היה פרי יוזמה שנקטה ישראל בלחץ מערבי, באמצעותו ביקשה לנטרל את בעיית השיבה על ידי פיתוח מנגנון של היתר מדוד ומפוקח לצאצאי פליטים לשוב אל קרוביהם בתחומי המדינה. מפעל איחוד המשפחות נגע למספר זניח מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים, וככזה לא עורר הדים חיוביים מצד מדינות ערב השכנות. הוא נותר בגדר מחווה הומניטרית ולא הקהה מחריפות המאבק הפלסטיני בישראל. במאבק זה מילאה דת האסלאם תפקיד חשוב בגיוס פוליטי ובעיצוב הזיכרון הקיבוצי של הפלסטינים. הדבר נכון גם לתקופה המעצבת של פתח, חיל החלוץ של התנועה הלאומית הפלסטינית, בין השנים 1968-1959. בתקופה זו, כפי שמראה עידו זלקוביץ' במאמרו, הקצה פתח מקום של כבוד גם לאסלאם בטיפוח אתוסים של ג'האד והקרבה, ובכינון מפעל הנצחה של דמויות ואירועי מפתח בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית. השימוש בדת נועד לשפר את מעמדו של פתח מול אש"פ הממוסד והמעונב בהנהגתו של אחמד אל–שקירי ולהזין את המאבק המזוין נגד ישראל. במבט קדימה, גיוס האסלאם לשירות הלאומיות הפלסטינית גבר על רקע גלי התחייה הדתית בשנות השבעים, שהותירו את רישומם גם בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה והצמיחו גורמים מתחרים, קרי הג'האד האסלאמי ובעיקר חמאס. המקרה של פתח מלמד על מורכבותה של התופעה הלאומית המודרנית, כאשר גם מרכיבים דתיים (בצד יסודות טריטוריאליים, אתניים, לשוניים ומיתיים) המשיכו למלא במסגרתה תפקיד חשוב. הדבר נכון לגבי מדינות כמו איראן, מצרים ואלג'יריה, וכל שכן לגבי תנועות שחרור מעול זרים. במובן זה, "האסלאם היה תמיד חלק מהשדה הפוליטי המודרני", כדברי סמי זוביידה בספרו האסלאם, העם והמדינה (תרגום עברי, באר–שבע 2003, עמ' 253).
התחייה האסלאמית במאה העשרים ביטאה התרסה כנגד השחיקה בכוחה של האמונה והשתרכות מאחור של העולם הערבי והמוסלמי במרוץ אחר קידמה ועוצמה. עיקר הדגש בשיח האסלאמי המודרני הוסב על הגורמים לרפיון זה ותבע שידוד מערכות שישיב לאסלאם את כושר חיותו ויקנה למאמיניו את מעמדם הראוי בהוויה האנושית. בצד העיסוק, הכמעט אובססיבי, בחוליי החברה המקומית התגבשה לה עמדה נוספת בהגות הערבית–המוסלמית, שהעבירה את הדגש לצד האחר, המתחרה והיריב, בדמותו של המערב. בכך עוסקת התֵמה הרביעית של הגיליון, שעניינה יחסי אסלאם ומערב. מאמרו של אוריה שביט מתחקה אחר תחזיות סוניות ונֵאו–סלפיות במצרים, בערב הסעודית ובאירופה המערבית, שהכתירו את הציוויליזציה המערבית, על ערכיה התרבותיים והחברתיים, כאשליה ריקה שסופה להתנפץ. תחזיות אלה נועדו לחדד את המסר האסלאמי, להגביה את המחיצות בין שתי הציוויליזציות ולטעת אורך רוח בליבות המאמינים כי עליונות המערב היא ארעית, בעוד הסתערותו המחודשת של האסלאם על הבכורה העולמית היא רק עניין של זמן.
התֵמה החמישית והאחרונה קושרת בין ספרות לפוליטיקה. במוקדה, ייצוגיו השונים של הסכסוך הערבי-הישראלי ברומן יסמין מאת הסופר אלי עמיר (תל אביב, 2005). יסמין עוסק במרקם העדין שבין יהודים לערבים במזרח ירושלים לאחר מלחמת 1967. סיפור אהבה שנקטע באיבו בין נורי - יועץ לענייני ערבים במזרח העיר, לבין יסמין - לאומנית פלסטינית בוגרת הסורבון שבפריז שמגיעה לביקור מולדת, מגלם בזעיר אנפין את הסיפור הרחב יותר של הסכסוך הלאומי, רווי החשדנות, העוינות ושפיכות הדמים. הרומן הוא בגדר מסע להכרת האחר, הזר והיריב, על החששות והדילמות שבו. הוא חושף מאבקי זהות לאומיים ושסעים חברתיים ותרבותיים, הן בצד הישראלי והן בצד הערבי פלסטיני, ונושא אמירה פוליטית לגבי הצורך להבין את נפשם של המובסים והנכבשים ולמצוא מסילות לדו-שיח עימם. היבטים אלה עמדו במוקדו של רב-שיח שנערך באוניברסיטה העברית במרס 2006 בהשתתפות מחבר הרומן, אלי עמיר, ואנשי אקדמיה: אמנון כהן, מאיר בר אשר, ששון סומך, ירון צור, מרי תותרי, אלי פודה ומאיר חטינה.
את הגיליון חותם מדור חדש, פינת הקולנוע, המבקש להאיר סוגיות שונות בתחומי המזרח התיכון והאסלאם באמצעות המסך הגדול, מדיום אודיו–ויזואלי חשוב, שמעבר לעושרו האמנותי מספק אמירות נוקבות בסוגיות של חברה, תרבות ופוליטיקה. מדובר במדיום שאינו זוכה לתשומת לב מספקת בשיח הישראלי, שמעדיף להתמקד בעשייה קולנועית מקומית או מערבית חרף היותה של ישראל חלק מהמרחב מבחינה גֵאוגרפית ואף תרבותית. הקולנוע המזרח–תיכוני היה (בעיקר בעשור האחרון) לשדה מחקר חשוב ופורה בתיעוד היסטורי ובמעקב אחר שסעיה ותקוותיה של החברה המקומית. בארץ מופקד עליו דור צעיר של חוקרים. אחד מהם הוא שריאל בירנבוים, שבמאמר קצר מצביע על המקום השולי שתופסת עיראק שלאחר הכיבוש האמריקני ב–2003 בקולנוע המצרי. שוליות זו מבטאת התכנסות מבית והתעסקות במצוקותיו של האזרח המצרי הפשוט, כמו גם אובדן תקווה לגבי שינוי חיובי בזירה העיראקית השסועה והמדממת.
• • • • • •
הכרך הנוכחי יוצא לאור שנה בדיוק לאחר פרסום הכרך הקודם, ובכך מומשה במלואה הכוונה המוצהרת של האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א) והאוניברסיטה הפתוחה לכתב עת שיופיע מעתה באופן סדיר — פעם בשנה. אנחנו מודים לקודמינו בתפקיד, אלי פודה וחיים גרבר, שניצחו על מלאכת העריכה של גיליונות קודמים של המזרח החדש בנסיבות לא קלות. רבים שקדו על מלאכת ההוצאה לאור של הכרך הזה. המערכת מודה לצוות ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה על הטיפול המקצועי והמסור בהפקת הגיליון: יונה לשד, מנהלת ההוצאה לאור, רותי שלם, נאוה שנקמן, ראומה שחור, צאלה קליין–בירנבאום, רותי אפלברג, שוש רוחלין, דני גרבר ולאה לביב. תודה מיוחדת לקרין חזקיה על העריכה הלשונית המסורה והיפה, ולחיים נסים ששקד על התעתיק. הנמרצות והיעילות שהפגין מזכיר כתב העת שי זוהר במהלך העבודה על הכרך אף הן ראויות לשבח. על כולם תבוא הברכה.
בת-ציון עראקי קלורמן ומאיר חטינה
מאי 2009