"הפועלים השחורים" של התחייה התרבותית הערבית

עמי איילון

ההתעוררות הספרותית הערבית של שלהי המאה התשע-עשרה, הנהצ'ה, בישרה תמורה היסטורית מרחיקת לכת בהוויה התרבותית של החברות דוברות הערבית. להתעוררות הזאת היו שני ביטויים בולטים ומוכרים: התפתחות תעשייה של טקסטים מודפסים מכל הסוגים – ספרים, כתבי-עת, עיתונים ומוצרים רבים אחרים – שהכילו מאגר חסר תקדים של ידע נגיש לציבור; וצמיחת קהלים של יודעי קרוא, שהפכו את צריכת המוצרים האלה לחלק משגרת חייהם. ואולם בצד היצרנים והצרכנים של הידע החדש, הייתה מעורבת בתהליכים האלה גם קבוצה שלישית, שבדרך כלל איננו נוטים לתת עליה את הדעת. היא כללה גורמי-ביניים שתיווכו בין הכותבים והמפרסמים לבין קוראיהם: מדפיסים וכורכים, מובילים ומפיצים, סוחרי ספרים ומוכרי עיתונים, בעלי חנויות השאלה וספרנים ועוד רבים אחרים, שביחד היוו גשר חיוני לזרימת המוצרים המודפסים אל צרכניהם. הם שקבעו במידה רבה את קצב ההפצה, את איכותה ואת גבולותיה, ובכך מילאו תפקיד מפתח בהתעוררות התרבותית הערבית. בחקר הנהצ'ה כהתפתחות היסטורית, יש, אפוא, טעם רב בהתבוננות מקרוב בחוליות המתווכות הללו ובתפקודן, מעבר לבחינת התכנים שיוצרו והדמויות הבולטות שייצרו אותם.

המאמר עוסק, כמקרה-בוחַן, ברכיב אחד של הקבוצה המגשרת בין כותבים וקוראים בתחילת עידן הדפוס במזרח התיכון: "סוכנים" (וֻּכַּלַא) בעיתונות הערבית בימיה הפורמטיביים, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. בעלי עיתונים וכתבי עת פרסו רשתות של "סוכנים" ברחבי האזור, לרבות ערים מרוחקות ממקום הפרסום, שתפקידיהם היו לעודד את ההפצה, להבטיח את סדירותה ולגבות את התשלומים מהמנויים ומהלקוחות האחרים. העיתונים פרסמו את שמות סוכניהם, ולעתים קרובות גם הודיעו להם הודעות מנהליות וטכניות מעל דפי העיתון. אלה מאפשרים לנו לשחזר, אף אם באורח חלקי, את שגרת תפקודה של החוליה המקשרת הזאת ולעמוד על תרומתה ל"התעוררות" התרבותית. הממצאים מעידים כי בצד סיועם החשוב של הנציגים הללו לזרימה השוטפת של הפרסומים אל ציבור הצרכנים, היו גם לא מעט מצבים שבהם הם היוו גורם מפריע ומכשיל: סוכנים לא אמינים או לא יעילים תרמו רק מעט, ולעתים אף חיבלו ברציפות הקשר שבין המפרסמים לקהל צרכניהם. מבחינה זאת, כמו מבחינות אחרות, ייצגה הקבוצה את מכלול התשתיות המתווכות, שיתרונותיהן וגם חולשותיהן עיצבו במידה רבה את איכותה של הנהצ'ה.