חינוך בשירות האימפריאליזם: הפילוסופיה שמאחורי מדיניות החינוך של מעצמות אירופה מאמצע המאה התשע-עשרה עד אמצע המאה העשרים

כמאל מועד

חוקרים, בייחוד מתחומי חינוך וסוציולוגיה, מבקשים לחשוף את מידת ההשפעה של החינוך על הווייתה של חברה כלשהי, על קביעת גורלה ועל שרטוט נתיב התפתחותה. דבמיוחד הדגישו החוקרים את החינוך שהקנו מעצמות אירופה מאמצע המאה התשע-עשרה ועד אמצע המאה העשרים, ובראשן בריטניה וצרפת, לעמי אסיה ואפריקה אשר היו תחת חסות, מנדט או שליטה כלשהי של אותן מעצמות. שאלות המפתח שנשאלו נגעו למהות החינוך, האם הוא דומה לזה שניתן לעמי אירופה עצמם? האם היעדים והפילוסופיה שהנחו את עיצוב מדיניות מערכות החינוך ובנייתן בתוך אירופה הוצבו בתשתית מערכות החינוך במושבות שמחוצה לה, כלומר האם זכו ילדי המושבות האירופיות באפריקה ובאסיה לאותו חינוך שזכו לו ילדי אירופה עצמה?
מאמר זה מנסה להשיב על שאלות אלה באמצעות הצגה תמציתית של מניעיו המרכזיים של האימפריאליזם האירופי החדש, סקירת הפילוסופיה האימפריאלית שהנחתה את תכנון מדיניות החינוך של מעצמות אירופה, ובייחוד של בריטניה ושל צרפת, וכפייתה על עמי המושבות באסיה ובאפריקה. הטענה המרכזית היא, שחינוך זה במהותו ביטא מטרות ומשימות של דיכוי ושליטה, וביעדיו הוא נועד לקבוע את כיוון התפתחותם העתידי של עמי המושבות באופן שישרת את האינטרס האימפריאלי העליון של המעצמה. משמע, כל ניסיון של המעצמות לשכנע את עמי המושבות בהגינותן של מערכות החינוך לא היה אלא אחיזת עיניים.