פעילי זכויות אדם במצרים: בין אוניברסליות לאתגרי המציאות הפרטיקולרית

בשמת יפת-אבשלום

הקמתו של הארגון המצרי לזכויות אדם בשנת 1985 מסמנת את תחילת צמיחתה של התנועה לזכויות אדם במצרים. מאז התפתחה התנועה מבחינה כמותית ואיכותית וביססה את מעמדה ככוח אופוזיציוני העומד בחזית המאבק להרחבת החירויות. ארגוני זכויות האדם שהצליחו להציב על סדר היום הציבורי סוגיות הנוגעות לזכויות אדם, נתקלו בקשיים בהפיכתו של שיח זכויות האדם לחלק אינהרנטי מן התרבות המקומית.
מאמר זה בוחן את מערכת תפיסותיהם של פעילי זכויות אדם במצרים ואת התמודדותם עם הפערים שבין המסר האוניברסלי של זכויות האדם לבין הפרשנויות המקומיות והפרטיקולריות, בין שהן מבוססות על דת, תרבות ומנהגים מקומיים ובין שהן תוצר של שאיפתו של משטר מֻבּארכ לפרשנות סלקטיבית של השיח, שלא תפגע בכוחו ובשליטתו.
מאמר זה מראה כי הקושי בהרחבת הלגיטימציה התרבותית והחברתית לזכויות האדם קשור בחלקו לדבקותם של ארגוני זכויות האדם בשיח האוניברסלי של זכויות האדם ובהעדר ניסיון שיטתי ועקיב שלהם לפתח שיח ייחודי שיהיה בעל זיקה לתרבותם הערבית-אסלאמית ולהקשר האזורי. ברמה המעשית מרביתם של הארגונים התמקדו בהפרות זכויות אדם, תוצר של מדיניות ממשלת מצרים, ובחרו שלא להתייחס למסגרת התרבותית המהווה גם היא גורם מהותי בהפרות זכויות אדם. בחירתם זו של הארגונים באה לידי ביטוי באופן מובהק בהתמודדותם עם הפרות הזכויות של בני המיעוט הקופטי, שלא כללה התייחסות ישירה לבסיסים הדתיים של אפליית הקופטים. התעלמות זו תרמה בעקיפין לשעתוק השיח ההגמוני אם של המשטר שהתכחש לעצם קיומה של האפליה, ואם של הזרמים האסלאמיסטיים, שהתייחסותם למיעוט זה מעוגנת בתפיסות של אהל-אל-ד'מה.