רועים, שודדים, והמדינה העותמאנית: מבט מן השוליים על מאמצי המִרכוז באנטוליה בתקופת התנזימאת

עמרי פז

מאות שנים חיו הקהילות במרחב הכפרי של אנטוליה בהסכמה לא כתובה עם השלטון המרכזי, המבוססת על תן וקח. חלק מההסכמה היה נוכחות לא קבועה של זרועות המדינה במרחב הזה, נוכחות שהייתה לעתים נרחבת, אבל על-פי-רוב הייתה דלילה. עם תחילת יישום רפורמות התנזימאת בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, ניסתה המדינה העותמאנית, והצליחה בדרך כלל, לקדם "אמנה חברתית" חדשה עם הנתינים העותמאנים. זרועות השלטון ניסו להגדיר מחדש את הגבולות להתערבות רשויות המדינה כדי לקדם סדר יום חדש, שהמחקר נוטה להגדירו בהפשטה "תהליכי מִרכוז". כחלק מאמנה חברתית חדשה זו כפתה הממשלה העותמאנית את נוכחותה ככוח בר קיימא בתחומים שעד אז נחשבו מחוץ לתחומי עניינה, וניסתה לכונן מערכת יחסים חדשה בין הפרט למנגנוני המדינה. מערכת יחסים זו כללה זכויות וחובות חדשים ליחיד/ה. בעוד במרחב העירוני צלח הניסיון הזה בעיקר בגלל זהות אינטרסים בין כל הקבוצות הנוגעות בדבר, הרי במרחב הכפרי הפרה האמנה החברתית איזונים חברתיים קיימים.
משפט לא שגרתי שהתנהל באיזמיר בשנת 1855 חושף את האיזונים החברתיים שהתקיימו במרחב הכפרי בין רועים, חוואים ושודדים, ומנגד את התנגדותן של הקבוצות הללו לנוכחות החדשה של זרועות השלטון במרחבים האלה. המשפט מראה את המאמצים הרבים שנקטו סוכני הממשלה על מנת לחייב את הרועים והחוואים לישר קן עם המגמות החדשות, לקחת חלק באמנה החדשה ולשתף פעולה עם הרשויות במלחמתן בכנופיות השודדים.