דבר נציגת הבוגרים, אפרת מנסבך, בטקס הבוגרים 15.9.2014

"נשיאות נכבדה, מקבלי התארים ובני משפחותיהם,
בגיל שבע עשרה וחצי, בתחילת השירות הלאומי, נכנסתי מלאת חששות לקמפוס "בית בירם" בחיפה למפגש הראשון בקורס "תולדות האמנות – מבוא כללי". חודשיים קודם לכן, סיימתי את לימודיי בתיכון עם תעודת בגרות, ואבי הציע שאנסה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, בזמן שהחברות שלי לומדות לפסיכומטרי. 'תתייחסי אל זה כאל חוג'- הוא אמר, 'ומקסימום, יכירו בלימודים שהתחלת שם במקום אחר. לא תבזבזי את הזמן'. אז בחרתי בקורס אמנות, שנשמע מעניין.
המנחה רוניה הררי פתחה את המפגש בסבב היכרות קצר של הסטודנטים. אז גיליתי עד כמה מעניינים האנשים האלו: צעירים ובעלי משפחות, ערבים ויהודים, אמנית ועיתונאי. כולם מצאו זמן ובאו ללמוד בערב.
אז גם גיליתי כמה הרבה אפשר לראות ב"סתם תמונה" מימי הביניים, ושבספרים של האוניברסיטה הפתוחה מסתתר עולם שלם. צעד צעד הובילה אותנו רוניה בשבילי הלמידה המיוחדת של הפתוחה: אילו עמודים לקרוא בכל שבוע ('קחו אתכם את היחידה בתחילת היום, בתיק. אף פעם אי אפשר לדעת אם תיתקעו בפקק או תיתקלו פתאום בחמש דקות פנויות'), כיצד לענות על הממ"ן ואפילו מה להביא לבחינת הגמר ('שני עטים, מרקר, טישיו, מים, שוקולד'). את הסמסטר הזה סיימתי כילדה הקטנה והדוסית של הקבוצה המלוכדת, וכסטודנטית נלהבת. היה לי ברור שאמשיך. והמשכתי.
למדתי בחיפה ובירושלים, במעלה אדומים ובכל מקום אליו הגעתי. נעזרתי בשלל הכלים שהאוניברסיטה מציעה לסטודנטים: סדנת ארגון למידה, ספרייה, שעות הנחיה, וכמובן היחידה ללקויי למידה. הופתעתי כשהתקשרו לאחר הבחינה לשאול האם הארכת הזמן הספיקה, ובמה עוד אפשר לעזור? מעולם קודם לכן לא נתקלתי ביחס אוהד להקלות והתאמות – כאילו שזה באמת מגיע לי, בלי לרדוף, לדרוש ולהוכיח... לאט לאט השגתי ציונים גבוהים. התמלאתי גאווה שאני מסוגלת, שאני יכולה ויותר מכל הבנתי כמה עוד יש ללמוד, ושהכל תלוי בי.
הלימודים הפכו למבצע משפחתי: אמא שלי קראה את הממ"נים הראשונים שכתבתי בתקשורת המונים. אבא שלי פתח איתי גמרא, כדי שאענה תשובה מקיפה בממ"ן של "בין יהודים ונוצרים". האחים הקטנים שמעו מפי על חידושיו של פיקאסו, והבית כולו נאלץ ללמוד את ראשי הפרקים של "החוויה התיאטרונית". לקראת הבחינה כתבתי אותם על פלקטים ותליתי במטבח, במסדרון, על דלת האמבטיה ובכל מקום עליו יכולתי להביט במקרה. גם האיש שלי נכנס לחיי בדיוק בזמן לדרבן אותי להגיש כבר את הסמינריוניות ולסיים  את התואר... זו הזדמנות לומר להם תודה. על התמיכה והעצות, על הדחיפה להמשיך ולהתקדם.
מקובל לזהות את האוניברסיטה הפתוחה עם הספרים שלה. אני חושבת שאת האוניברסיטה הזו עושים האנשים: המנחים המיוחדים שמצליחים לעורר דיונים גם בתשע בלילה כשכולם אחרי יום ארוך, הסטודנטים המגוונים שמגיעים כל אחד ממקום אחר ומנסים להגיע יחד לתואר, כותבי הקורסים, מרכזי ההוראה, והספרניות - האנשים האלו כולם חברו יחד כדי שאוכל להצליח.  כשהיה לי קשה או מבולבל בחיים, הלימודים היו פינה של סיפוק, משהו שאני מאמינה בו ורוצה להשקיע בו, משהו שאני עושה כי אני רוצה ולא כי מקובל.
כמה שנים אחרי, אני גאה לעמוד כאן, בוגרת תואר של האוניברסיטה הפתוחה!
כי הידע נשאר ולא נשכח, כי זו הייתה חוויה, כי אני יודעת שכך צריך להנחיל ידע: מתוך בחירה וללא מבחני כניסה, בסקרנות וביצירתיות. תודה לכם.
למדתי ללמוד, ואין לי ספק שאמשיך".