"האינדיאנים החדשים": צמיחת הפוליטיקה של ההמונים בפרו, 1932-1895 חררדו לייבנר
	לאורך המאה ה-20 פרו התאפיינה בחוסר יציבות, תהפוכות ואלימות פוליטית. בחברה בעלת פערים מעמדיים עצומים, מתחים בין גזעיים, גיוון תרבותי ואתני ופערים בין אזוריים, גם הפוליטיקאים המצליחים ביותר מעולם לא השיגו ייצוג ברור של רוב האוכלוסייה. ספר זה, הראשון בשפה העברית העוסק בהיסטוריה של פרו המודרנית, דן בתקופה בה נשבר המונופול הפוליטי של קבוצה מצומצמת של אדונים מיוחסים בעלי גנונים אריסטוקרטים ותרבות אירופאית, שראו עצמם כ"לבנים". לזירת ההכרעות נכנסו "ההמונים", בני שכבות חברתיות מגוונות: משכילים צעירים, קציני צבא, סוחרים, פקידים ופועלים. רובם היו בני תערובת, צאצאי מהגרים או עירוניים ממוצא אינדיאני. בנסיבות מיוחדות, אפילו האיכרים בהרי האנדים התקוממו וזעזעו את המערכת הפוליטית והחברתית.
"ההמונים" בוודאי לא שלטו בפרו, אם כי לא היו חסרי אונים. ה"נכבדים" והפוליטיקאים לא יכלו לשלוט לאורך זמן מבלי לפנות לחלק מהמגזרים העממיים, להציע להם משהו, ממשי או סמלי, כדי להשיג את תמיכתם. שילוב "ההמונים" בפוליטיקה נעשה תוך שרטוט מחודש של קווי ההדרה התרבותיים והחברתיים, כך שרק מי שדברו וקראו ספרדית ואמצו אורחות חיים ותרבות "מודרניים" זכו לאזרחות מלאה. משמעות הדבר הייתה דחיקתם המתמדת של האיכרים האינדיאנים. גם הנשים לא זכו להיכנס באופן ממשי לזירה הפוליטית. תוכניותיהם של משכילים רדיקלים לארגון מחודש של החברה שיאפשר אינטגרציה לאומית, נשענו על הציפיות להופעתם של "האינדיאנים החדשים". אלה היו אמורים להיות אזרחי המחר, המכוננים של פרו דמוקרטית ושוויונית יותר, של אינדיאנים ובני תערובת, מודרנית וגם אינקאית. במובן זה, הספר מציג היסטוריה של כשלון מתמשך. המבנים החברתיים הביסו את הרצונות הסובייקטיביים של הרדיקלים. אם כי, על אף כישלונם, פועלם שינה לעתים את גורלם של המעטים או השפיע באופן בלתי צפוי על התפתחות הפוליטיקה של ההמונים.