משתיקה לזעקה לדיבור: שלושה דורות של אימהות בקיבוץ אראלה למדן
	קולן של האימהות בקיבוץ לא נשמע, כמדומה, מעולם כקול מובחן ונבדל הפורץ את גבולות הקולקטיב הקיבוצי ותובע "הגדרה עצמית" משלו. בחזונו השאפתני של הקיבוץ להגשים בימינו חברת מופת שוויונית, נדחקה האימהות, כמעט בלי הכנה מוקדמת, מלב ההוויה המשפחתית, לתפקיד המלווה של המטפלת (הכול יכולה) ולדמות משנית בסאגה של החינוך המשותף. האימהות "שועבדה" כליל להגשמת מטרות הקיבוץ ואחת הייתה האפשרות שעמדה בפני המייסדות: לנצור את כמיהתן לאימהות או לנטוש את חזון הקיבוץ שחלמו עליו. ספר זה נותן לראשונה פתחון פה לאימהות בנות דור המייסדים ולאימהות בנות הדור השני והשלישי. קולן האישי נשמע כאן ברור וצלול ונוגע לעתים עד לנימים הדקות של הנפש.
ליזה (83) - אם מדור המייסדות: "... רק אז, כשבאו הנכדים, הבינותי שאנחנו היינו חסרי קשר, חסרי רגש... האימהות בשבילי זה משהו שהחמצתי." יעל (51) - אם מהדור השני: "להיות אימא בקיבוץ בלינה משותפת זה להיות אימא מצייתת... מצד אחד היה לי חשוב לציית לחוקים ומצד שני הייתה לי תחושה קשה שאני עושה דבר לא נורמלי... בכל לילה הייתי לוקחת את הילדים שהיו לי כל כך יקרים ושמה אותם בקצה הקיבוץ, בבית ילדים בלינה המשותפת... זה מאוד חזק מוטבע בי, שאם לא תצייתי לחוקים, לא יאהבו אותך, לא יאהבו אותך פירושו מוות... כי רק מי שמציית לחוקים הוא מתקבל ומקבל..." עדן (43) - אם מהדור השלישי: "מה זה להיות אימא? זה כל הזמן להשתנות... לכל אחד מילדי אני אימא אחרת... אני מרגישה שכל הזמן אני לומדת מהם, אני קשובה לילדי... אני מרגישה שאני נוגעת בהם במקומות הנכונים... אני נורא שמחה איתם". הספר בוחן מנקודת מבט נרטיבית-פרשנית את הדרכים והמשמעויות שבהן נבנתה החוויה האימהית הסובייקטיבית בהקשר לזהות הקולקטיבית של המציאות הקיבוצית. טווח הזמן הוא בערך בין 1930 ועד לשנות התשעים המאוחרות. זהו ספר שני בסדרה "מגדר וקיבוץ". ד"ר אריאלה למדן - בת קיבוץ נגבה וחברת הקיבוץ, נשואה ואם לחמישה. ראש המסלול לגיל הרך, מרצה וחוקרת בחוג לחינוך במכללה האקדמית לחינוך "אחווה". בין תחומי התמחותה העיקריים: מודעות נשית, תקשורת אסרטיבית, מגדר וחינוך, פדגוגיה פמיניסטית. בעלת תואר שני בהצטיינות ותואר שלישי מהאוניברסיטה העברית בירושלים.