פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שוויון הצעה לתיקון האיסור על פרסום והצגת תועבה ועבירות קרובות רם ריבלין בהנחיית פרופ' מרדכי קרמניצר
	פורנוגרפיה והוויכוח על אודותיה אינם יורדים מסדר היום של מרבית החברות המערביות. פורנוגרפיה, או בשמה המסורתי "פרסומי תועבה", היוותה במשך שנים כר מרכזי להתנצחות בין הצלע השמרנית של החברה, והפלגים הדתיים המשתייכים אליה בדרך כלל, לבין הצלע הליברלית ושוחרי חירות הפרט הנמנים על שורותיה. בגלגולו המודרני, הצטרפה לוויכוח צלע שלישית ,הקול הנשי-פמיניסטי, אשר מצא דווקא את המחנה השמרני כבן-ברית. האם פורנוגרפיה משחיתה את המוסר ופוגעת בחיי המשפחה ובדמותה של החברה? האם היא הסתה אנטי-נשית הפוגעת בסיכוי להשיג שוויון בין המינים, מעודדת אלימות נגד נשים ואפילו אונס? ואולי פורנוגרפיה ממלאת תפקיד לגיטימי בחייו של פרט בן-חורין במדינה דמוקרטית, ומהווה חלק בלתי נפרד מחופש הביטוי והאוטונומיה של הפרט? שאלות אלו הן רק המבוא לדיון בסוגיה המערבת בעיות מתחום מדעי המדינה, המשפט, היחסים בין המינים, הסוציולוגיה ועוד.
בחינת הדין בישראל מגלה תוצאות מטרידות: האיסור הקיים רחב, עמום וארכאי, שריד לימים בהם ביטויים מיניים היו מחוץ לתחום. כתוצאה מכך הפך האיסור לאות מתה, ובפועל פרסומים פורנוגרפיים זמינים ונגישים לכל ילד. האיסור המיושן אינו משקף את השיח המודרני על אודות פורנוגרפיה, ובפרט את הביקורת הפמיניסטית עליה, ואת נגישות הפרסומים ברשת האינטרנט, ואולי אף בערוצי טלוויזיה. הדיון הציבורי בעניין, וההסדר הלקוי, יוצרים צורך בהעמדת הסוגיה לבחינה ועיון, ובקריאה לתיקון המצב הקיים. נייר עמדה זה מנסה לבחון האם במדינה דמוקרטית כישראל יש מקום להתערבות שלטונית ביצירה, הפצה או צריכה של פרסומים פורנוגרפיים, ואם כן עד כמה וכיצד. הוא מציג וממפה את העמדות השונות שהובעו בסוגיה, דן בהן, ומעריך את תוקפן ומשמעויותיהן. לאור ניתוח עמדות אלו החיבור מתמודד עם בעיות פרקטיות ומשפטיות שונות, מציג את הדרכים לפתרונן, ומציע הצעה קונקרטית לתיקון הוראות החוק הרלוונטיות ועיצוב ההסדר מחדש.