בסמטאות בגדאד סלים פתאל
	"עד שקמה המדינה היהודית לא היה דבר שיכול לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים" - אמר פייסל, מלך סעודה, לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בנובמבר 1973. עמדה זו, למרבה האירוניה, הפכה בימינו למיתוס. בגדאד, אותה עזב המחבר לפני יותר מחמישים שנה, נתקבעה בתודעתו כעיר קסומה של חוכמה ותבונה אך גם כזירה של גרדומים ופרעות נגד יהודים; זירה שבה הנקמה עדיפה על הסליחה, הקנאות על הסובלנות, והחרב, סמל הגבורה והגבריות, היא הגוזרת בדין שבין אדם לחברו.
בנוף אכזר כזה, האדם הופך לחפץ; חיי הפרט והקהילה, מאבדים את ערכם. טבח של ערבים בידי ערבים נחשב דבר של מה בכך, קל וחומר פוגרום ביהודים ובמיעוטים אחרים. אפילו מזמורי ישועה ל"עושה שלום במרומיו", שבני המזרח כה היטיבו להגות ולשנן, מתנגנים כהמנון מוות על אודות אפסותו של האדם. הספר "בסמטאות בגדאד" חוזר אל האירועים והגיבורים של התקופה, דרך סיפורו האישי והמשפחתי של המחבר, ושזור בקורות הקהילה. הסיפורים שבספר מספרים על חיים של מחסור ועוני, על אהבות בסתר, על פליטים שנמלטו מרוסיה ואפילו על "הזונה מבבל". הספר הוא מעין רקוויאם להוויה היהודית בת אלפי שנים שנכרתה וכתב אישום נגד החברה והממשל העיראקיים.