ההיסטוריון הזמן והדמיון: מאסכולת ה "אנאל" ועד לרוצח הפוסט ציוני שלמה זנד
	ספרו החדש של שלמה זנד הוא "הישראלי" ביותר מבין חיבוריו מכיוון שהוא האישי ביותר. במסע המשורטט כהרפתקה אינטלקטואלית מתחקה שלמה זנד אחר צמתים מרכזיים בהיסטוריה הפרטית שלו השלובים בחקר ההיסטוריה הכללית: מאסכולת "האנאל" הצרפתית שהפכה את התרבות והרגישות להיסטוריה, דרך הקולנוע המזנב בהיסטוריונים ודורש בעלות על העבר, ועד לקריאת התיגר של השיח הפוסט-ציוני לסוכני הזיכרון "המורשים" בישראל. מדוע חוקרי העבר של ש"י עגנון וא.ב. יהושע אינם יכולים לסיים את מחקרם? כיצד בסיפורת החדשה נעשים הפוסט-ציונים פושעי שלום ורוצחים? זנד מציב את מעצבי זכירה שונים - קולנוען, סופר, היסטוריון - ותוך כדי עימות בין תדמיות חותר לפענח את רזי "המצאת" ההיסטוריה. עד כמה ההיסטוריון משחזר את העבר ועד כמה הוא מובנה על ידו? באיזו מידה דמיונו הוא שרירותי או שלוב בממסדים התרבותיים השליטים?
בחלק השני של הספר מתמודד זנד עם טקסטים שתרמו לעיצוב מבטו על העבר. יחד עימו אנו פוגשים את הדמוקרטים הטוטליטריים של יעקב טלמון, את הפשיסטיים המדומיינים של זאב שטרנהל, את האוריינטליסטיים המרושעים של אדוארד סעיד, את היהודים המאוד לא נצחיים של בועז עברון, ולבסוף אנו מוזמנים להתבונן בגמד המשחק שח-מט של ולטר בנימין. קרוב לוודאי שסדרת ביקורת זו והקביעות הלא שגרתיות הכלולות בה תעוררנה מחלוקת ופולמוס. זנד שב למקום שבו גדל. הוא מתחיל מהשכונות העממיות של יפו ומסיים בכאב על האוטופיה שנגוזה. כאבן שואבת הישראליות מחזירה אותו הביתה, לשאלות שלנו. אילו מיתוסים מרכיבים את הזיכרון המעצב את זהותנו? כמה מופרכים וכמה תקפים? למרות שההרפתקה האינטלקטואלית של זנד נפרשת בזמן ובמרחב, בסופו של דבר היא מתכנסת למקום ולשעה שבהם אנו חיים. הפרופסור שלמה זנד מלמד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב ומרצה אורח ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז. ספריו הקודמים בעם עובד: האינטלקטואל, האמת והכוח: מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ (2000); והקולנוע כהיסטוריה. לדמיין ולביים את המאה העשרים (2002)