הייתי כאן רנה ליטוין

'הייתי כאן' הוא ספר שמתנועע בין בדיון למציאות, בין עבר להווה, בין מקומות לבין רוחם של היוצרים שעודה תועה, בין אתרים שהזינו יצירות ספרות, ספק ניזונו מהן. פוקנר, טולסטוי, לואיס קרול, לורקה, פושקין ומירוסלב הולוב - המשותף להם הוא בראש ובראשונה שכולם אהבות של רנה ליטוין, שתירגמה אותם ועסקה בהם. כאן היא נוסעת 'בעקבותיהם', אל הבתים שהתגוררו בהם, אל הנופים שחוו, אל האחוזות ואל הקברים, אל המוזיאונים המוקדשים לזכרם... והמסע המפורט, הנפעם לעתים, הוא גם מסע תוהה, אירוני; מסע שניבטת ממנו שוב ושוב הבעייתיות של 'הנסיעה בעקבות'. ולכן, לא פחות מן השרידים ומן האתרים, חשובים בספר ההתרחשויות והדמויות מן ההווה. מורי הדרך הזקנים (זן נדיר שהולך ונעלם); המעריצים הנאספים לכנס (וביניהם, למשל, המון יפנים תועים, עמוסים תיקים ומצלמות); ולעומתם כל הדמויות שהילתו של הסופר לא אומרת להם כלולם; ואפילו נעלי הבית הנשמטות בלי הרף, שליטוין מטיילת בהן אצל טולסטוי. שוב ושוב יש בספר הפוגות שמזיזות אותנו הצידה, סצנות על גבול ההזוי, שהושקע בהן כישרון מרשים של כתיבה קומית, ודווקא הן חשובות לעיקר, כי הן מאירות אותו באורן החתרני. האתרים שליטוין מבקרת בהם, הסביבות, החפצים שהיא רואה, הם כביכול שרידים, טביעות של עקבות, סינקדוכות ומטונימיות יקרות-ערך להתרפק עליהן. אבל ליטוין יודעת היטב שמה שמחלץ את כל אלה מסתמיותם והופך אותם לחלק ממפה ערכית הוא רק המבט מן ההווה. כי המגע שיש ב'מסע-בעקבות' אינו עם 'הדבר עצמו' האותנטי, אלא עם האותנטיות המדומה שערכיו של הצופה האצילו. כך הופך הספר להתמודדות מזוויות שונות עם עצם התופעה של 'זכרו של המשורר'. "זכרו של פושקין? וכי איזה זכר יש לו כאן? הנה הבית הזה הוא הזכר. הוא גר כאן עם האומנת שלו..." הסופר המת מצטרף על-כורחו לעולם הבדיה שיצר, חייו זוכים בחשיבות כשהם הופכים לחלק מן הקריאה בו, והסביבות שחי בהן מורוות בדיעבד מחייו ומיצירותיו. אכן, אפשר לומר שהכל בסיפורי לואיס קרול נקשר בחוויות, במקומות ובאירועים באוקספורד ובסביבתה; אבל כך עוברת אוקספורד טרנספורמציה לעלילות ספריו של קרול ונעשית אוקספורד מדומיינת שקיימת בהווה; מין מרחב-ביניים בין היצירות וחיי היוצר - לבין הגיאוגרפיה הממשית, המספקת לבדיה הזאת את הסימנים. הממשות הופכת למציאות שמייצגת את הספרות; ואוקספורד האנגלית נעשית מחוז בדיוני לא פחות מיוקנפטאופה, המחוז הבדוי של פוקנר, שהואצל על אוקספורד האמריקנית. "פושקין היה מגיע לכאן ומבקר אצל סמסון וירין ודוניה בתו" - מסבירה המדריכה במוזיאון תחנת-הדואר. וכך הפכו הדמויות הבדויות של "מנהל התחנה" לדמויות החיות באותו מרחב עם פושקין, ודיוקנו על הקיר מצטרף לדיוקני הדמויות שבדה. מביקור לביקור טווה הספר הלאה את העלילה התמאטית שלו, וככל שמתקדמים בו מתרבים המקומות שאינם אלא שחזורים מאוחרים - שכבות של שחזורים, שכל אחת מהן היא פרי צרכים אידיאולוגיים בהווה שבו נעשתה. וכל זה, עד לפואנטה של הספר, המפגש עם הולוב החי (שבביתו אמנם מיוצגים הדינוזאורים שנכחדו). המתח סביב הרומנטיזציה של 'זכר המשורר המת' ושל 'המשורר והנצח' מגיע כאן לשיאו: "אם כתבת שירים זאת אומרת שהיית משורר" - ובכל זאת, הדינוזאורים שרדו מליוני שנים יותר מבני האדם, ועודם שורדים בצאצאיהם הרחוקים, הציפורים.