מי אומר שפילים לא יכולים לרקוד? לואיס ו' גרסטנר
	1990 היתה השנה הרווחית ביותר בתולדות IBM. ב-1993 עברה תעשיית המחשבים שינויים מהירים כל כך, עד כי החברה הפסידה 16 מיליון דולר ועמדה לקרוס בשל גודלה וחוסר פתיחותה לשינויים שאירעו מסביבה, כמו, למשל, פריצתו של עידן המחשב האישי ש-IBM עצמה סירבה להמציא. ואז הובא לואיס ו' גרסטנר לנהל את IBM. כמעט כל אלה שעקבו אחרי התמוטטותה של IBM, הסמל האמריקני האדיר, שיערו שגרסטנר הצטרף ל_IBM כדי לפקח על פירוק החברה ליחידות עסקיות אוטונומיות. אסטרטגיה זו, שהיתה בעיצומה כאשר הוא הגיע לחברה, היתה מחסלת את התאגיד שהמציא רבות מהטכנולוגיות החשובות של התעשיה.
במקום זאת תפס גרסטנר פיקוד על החברה ודרש שמנהלים יעבדו יחד כדיל כונן מחדש את משימתה של IBM לספק פתרונות מיחשוב ללקוחותיה. גרסטנר גם קיבל החלטה נועזת לשמור על החברה כגוף אחד ולקצץ במחירי המוצר הבסיסי של החברה, כדי לשמור על יכולתה של החברה להיות תחרותית. הוא הכריז "הדבר האחרון ש-IBM זקוקה לו כעת, הוא חזון". "מי אמר שפילים אינם יכולים לרקוד" הוא סיפורו האישי של לו גרסטנר ובו הוא מתאר צעד אחר צעד את בואו לחברה, ואת דרכו לבנות מחדש את המנהיגות בתוך החברה, ולהציב בפני העובדים תחושה מחודשת של מטרה. זהו סיפור מדהים של המהפך כפי שהוא מובא מכלי ראשון. הוא לוקח את הקורא אל תוככי עולם ההנהלה הראשית של IBM, ואל התהליכים שאין חזרה מהם בקבלת ההחלטות, והוא גם מביא את מסקנותיו באשר לדרכים שבהן יש לנהל חברת ענק כדוגמת IBM. בהיסטוריה של העסקים המודרניים הגיעו עסקים רבים ממעמד של מנהיגים ומתווי דרך אל סף היעלמות. על ידי מאמצים אדירים של צוות הנהלה חדש הצליחו כמה חברות לקום מן ההריסות ולהיות צל של קיומן הקודם. ואולם, רק חברה אחת בפסגת התעשייה, נפלה עד כדי כמעט-התמוטטות, ואז, בניגוד לכל הציפיות, חזרה להיות במעמד של חברה הקובעת את סדר היום. חברה זו היא IBM. לואיס ו' גרסטנר היה יו"ר ומנכ"ל שדל IBM מאפריל 1993 ועד 2002, שאז פרש מתפקידו כמנכ"ל ונשאר לשמש יו"ר חבר המנהלים.