הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה יוסף אורן
	חוקר, מסאי ומבקר-ספרות. נולד ברוסיה ב-1940. הגיע לארץ בגיל תשע. תושב ראשון -לציון. זכה פעמיים בפרס הביקורת ע"ש מרדכי ברנשטיין (1989-1981) ובפרס היצירה מטעם ראש-הממשלה. (ב-1989). ספרו "ההתפכחות בסיפורת הישראלית" זכה בפרס "חנו" של יהדות מקסיקו (1983). ערך את כתבי- העת "בעד ונגד" ו"יחד" (1980-1972). כינס וערך את לקטי הסיפורים של יוסף אריכא (1982) ושל בנימין תמוז (1990) ואת האנתולוגיה של סופרי ראשון-לציון "בוסתן הראשונים" (1989). "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" הוא הכרך החמישה- עשר בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", סדרה שהיא מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו. ספרי הסדרה מסכמים את המגמות המרכזיות של שנות המדינה, אך בה- בעת מגישים פירוש יסודי ושיפוט מנומק היטב לכל אחת מהיצירות שנבחרו להדגים את המגמות הללו. בהופעת הכרך הנוכחי מציין הסופר יוסף אורן ארבעים שנות פעילות בספרות הישראלית כחוקר וכמבקר-ספרות.
הכרך "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" חושף את העמדה הדפנסיבית-דפיטיסטית שנקטו הסופרים בתגובתם למלחמת הטרור של הפלסטינים נגד מדינת-ישראל, מלחמה שנמשכת כבר שמונה-עשרה שנים ושהם, הפלסטינים, העניקו לה את השם "אינתיפאדה" (התקוממות). העמדה הדפנסיבית-דפיטיסטית הזו התבטאה במגמה האסקפיסטית שהשתלטה בעיקר על סוגת הסיפורת. הסופר בוחן ומדגים שתי צורות ראשיות של האסקפיזם הזה: הצורה האידיאית והצורה האמוציונאלית. בעזרת פירושים מקוריים וחתרניים של הרומאנים, שנבחרו להדגים את המגמה האסקפיסטית בשתי צורותיה, מבסס המחבר את מסקנתו, שהסופרים לא התמודדו כראוי עם האתגר הרעיוני ועם האתגר הרגשי שהאינתיפאדה הציבה בפניהם, ולכן הוא מציע להם להיערך לכתיבה מתוך החפירות, כי השלום עם הפלסטינים אינו מסתמן באופק חייו של הדור הנוכחי.