סיפורי קולימה ורלאם שלאמוב

"רעב וכועס, ידעתי כי שום דבר בעולם לא יגרום לי להתאבד. דווקא אז התחלתי להבין את מהות יצר ההישרדות האדיר- אותה המעלה שבה ניחן אדם בדרגה הגבוהה ביותר. ראיתי כיצד עונו הסוסים שלנו ומתו - לא אוכל לנסח זאת אחרת, להשתמש בפעלים אחרים. הסוסים לא נבדלו בכלום מבני- אדם. הם מתו בגלל הצפון. בגלל העמל המופרז, בגלל מזון רע, בגלל חבטות; ואף-על-פי שכל אלה ניתכו עליהם פי אלף פחות מאשר על בני-האדם, הם מתו לפני בני-האדם. כך הבנתי את החשוב מכל: אדם הפך לאדם לא משום שהוא יציר אלוהים, ולא משום שיש לו אגודל מופלא בכל יד. אלא משום שמראשיתו היה חזק יותר פיזית ובעל כוח סבל העולה על זה של בעלי החיים, ובהמשך משום שהצליח לגרום לרוחו לשרת בהצלחה את גופו". מתוך הסיפור "גשם" כך מספר שלאמוב את סיפורי קולימה שלו. שאיננו רק מסמך תיעודי מרתק. אלא יצירה ספרותית נעלה על חירות וזעם, הכתובה בשפה עירומה ופיוטית, בלתי- מתפשרת בכנותה. ואנחנו הקוראים העבריים נותרים אילמים ונדהמים.