Untitled גליונות קודמים אודות העדכן בית אופנט עדכן עדכן 40
nivuthebrew.htm
חדשות האופ
דיוקן
הבוגרים שלנו
אקטואליה
מחקרים
בין שמים וארץ
טכנולוגיות
טקס הבוגרים
ימי עיון
ספרים חדשים

איך מתמודדים עם הפחד מפני האַפְסוּת

סיפור החיים המופלא של פרופ' יורם עשת

 

אורה רענן

 

"הלכתי על שפת הים. אדם אחד שחלף על פני הביט בי, המשיך ללכת צעדים אחדים, החזיר את ראשו לאחור ואמר בקול מהסס ובטון לא בטוח: 'יורם עשת? מה, אתה חי?!' איש לא האמין שאשאר בחיים, ולא רק שכל החברֶ'ה היו בטוחים שאני מת, אלא שגם איש לא טרח להפיץ את העובדה שנשארתי בחיים".

 

סיפור חייו של פרופ' יורם עשת, שהיה לחבר סגל בדרגת פרופסור-חבר באוניברסיטה הפתוחה במחלקה לפסיכולוגיה ולחינוך, הוא סיפור מרגש ומצמרר.

 

בן 54 הוא היום, וכל חייו עד מלחמת יום כיפור היו חיים של בחור ישראלי רגיל: נולד בקיבוץ אוּרים, נדד עם הוריו לכפר ביל"ו, סיים את בית-הספר התיכון ברחובות במגמה ריאלית, שירת בגדוד 50 של נח"ל מוצנח, ובסוף 1971, כשהוא בן 21, השתחרר מן הצבא ויחד עם אשתו ועם בנו הבכור עבר לבית-ספר שדה בחצבה.

 

שלושה ימים אחרי שצלח עם חטיבת הצנחנים את תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ליד איסמעיליה, נפגע קשה בראש, בריאה וביד מפגיעת פגז מצרי. העברתו על אלונקה לבית החולים איכילוב בתל-אביב, כשהוא חשוב כמת, נמשכה 12 שעות. באיכילוב נותח בראש וביד במשך 12 שעות נוספות.

 

"הייתי משותק בכל הצד השמאלי של הגוף", הוא מספר בפתיחות רבה. "עולמי התבלבל עליי. הייתה לי תחושת חרדה מפני האפסות של חיי, תחושה שאני פשוט אידיוט, הפגיעה המוחית גרמה לפגיעה שכלית כה קשה עד כי לא הצלחתי לבצע פעולות חשבון פשוטות של חיבור וחיסור. אבדה לי תחושת ההתמצאות במרחב, איבדתי את היכולת לחלץ את המשמעות מתוך המילים, למרות שאת האותיות הצלחתי לזהות. הדיבור שלי היה לא ברור. הרגשתי שאני לא שווה כלום, שאני מהווה רק מעמסה".

 

אחרי חודשיים באיכילוב הועבר יורם עשת לבית החולים הדסה בירושלים, והחל בשיקום. "שם למדתי ללכת וחלק מן השיתוק החל לחלוף. כיום אני מוגבל בראייה (אין לי שדות ראייה שמאליים), איני מרגיש את צד שמאל ואני מוגבל בתנועות ביד וברגל שמאל", הוא אומר, "הנה, תראי, אני יכול לסגור את כל האצבעות לאגרוף, אבל אינני יכול לשלוט בכל אצבע בנפרד.

 

מלכודת הרכיבה על אופניים

היום אני שוחה, אני חותר בסירה, אמנם לא כל כך טוב, אבל בשבילי זה בסדר. ואני יכול גם לרכוב על אופניים – וזה מסובך במצבי, כי במהלך הרכיבה עליי לוודא כל הזמן שרגלי השמאלית, חסרת התחושה, מצויה במקום הנכון על הדוושה, שידי השמאלית, בעלת התנועות המוגבלות וחוסר התחושה, מצויה בכוננות ללחיצה מבוקרת על המעצור, ושעיני מזהות נכון שאינני רוכב באמצע הכביש, וזאת משום ששדה הראייה שלי מוגבל. ולכן כל תהליך הרכיבה הוא מלכודת, והוא משא-ומתן מתמשך ומתיש שמקיימת התודעה שלי עם מצב היד, הרגל, ומיקומי על הכביש, דבר המחייב ערות קוגניטיבית מתמדת והעברה של כל החלטה אינטואיטיבית (כמו בלימת חירום או דיווש) דרך המערכת הקוגניטיבית. זוהי דוגמה לקושי שבפגיעה מוחית: הבעיה היא בתהליך ההעברה של פעולות אינטואיטיביות דרך המערכת הקוגניטיבית הפגועה".

 

עוד בהיותו בשיקום, ומבלי שהוא מבין כלל מה קרה לו, הוא נזכר במעורפל שרצה ללמוד גיאולוגיה. אשתו רשמה אותו לאוניברסיטה העברית, "וכך", הוא מספר, "מצאתי את עצמי סטודנט לגיאולוגיה, כשאני שוכב בשיקום בהדסה ובכלל לא מבין מה כתוב בחומר שקיבלתי. הייתי סתום!"

 

ואז לאט לאט התבררה עָצמת הבעיה הקיימת במחלקת השיקום: קל לאבחן קטיעת יד או רגל", מסביר יורם עשת, "קל לאבחן עיוורון. במקרים אלה ברור מה נפגע, ולכן קל יחסית לאמץ אסטרטגיות להתמודדות עם המגבלות. אבל כשנפגע המוח – הסיפור הוא מסובך ושונה. ובעוד שאת הנזקים הפיזיים המלווים פגיעות מוחיות כמו המיפלגיה (שיתוק צד אחד של הגוף) ניתן לאבחן בקלות, הרי הנזק העיקרי מתבטא דווקא בדברים שלא הרופאים, לא הוועדות הרפואיות ולא הפגוע עצמו מבינים. הידע על מבנה המוח היה ב-1973 גולמי וכללי ביותר. למשל: הפגיעה בשדה הראייה שלי, כך קבעו הרופאים, נקראת המיאנופסיה. והנה דווקא כאן, באוניברסיטה הפתוחה, באו ד"ר לילך שלו-מבורך וד"ר ערן חיות, וטענו שבעצם יש לי הזנחת-צד, כלומר מה שנפגע במוח הוא גם מרכזי הקשב המפנים קשב לגירויים, ולא רק סיב הראייה". 

 

אסטרטגיות התמודדות

פרופ' עשת איננו נלאה מלהסביר: "מאחר שהסימנים הקוגניטיביים, השכליים והנפשיים של הפגיעה כל כך קשים לזיהוי, על הפגוע לעבור לבדו את כל הדרך בחזרה לחיים, עליו לגלות לבדו את היקף פגיעתו ולאמץ לבדו אסטרטגיות התמודדות, תוך התבוננות מדוקדקת בתהליכים שהוא עובר בחיי היום-יום שלו – לגלות בעצמו את עצמת הפגיעה המנטאלית, מה הם השינויים שהתרחשו ביכולתו להבין, לחשוב, לתפוס ולתפקד מבחינה אינטלקטואלית. אבל איך אפשר לאמץ אסטרטגיית תפקוד כשאינך מסוגל לזהות את מצבך משום שמערכת הבקרה שלך פגועה?"

 

אבל יורם עשת התעקש, דבק במשימה של שיקום עצמי, והוא ממשיך ומספר: "איך למדתי לקרוא? – התחלתי להעתיק ספרים. שעות על שעות הייתי שקוע בכך כל יום, ותוך כדי העתקה חזרו אלי המילים ולאט לאט התחלתי גם להבין את משמעותן".

 

"לימודי הגיאולוגיה היו קשים. כתריאל, המורה למתמטיקה של הגיאולוגים, היה בא אלי למחלקת השיקום ללמד אותי, ודרכו גיליתי שאינני מצליח לפתור בעיה בסיסית בחשבון, וזה היה חמש שנים בלבד לאחר שסיימתי את התיכון במגמה ריאלית! ואז הפסקתי את לימודי הגיאולוגיה ופניתי למדעי הרוח, לחוג לארכיאולוגיה פרה-היסטורית. סטודנטים שכפלו בשבילי את סיכומי ההרצאות, ולקראת הבחינות הייתי יושב ומסכם את הסיכומים. ולבסוף נבחנתי, אבל בעל-פה. ב-1977 קיבלתי את התואר הראשון בארכיאולוגיה ובגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית.”

 

נקודת הזינוק

ב-1976 חלה נקודת השינוי הגדולה בתהליך השיקום של יורם עשת. פרופ' משה כספי מהחוג לחינוך באוניברסיטה העברית הקים אז מכון בשם חפ"ן (חינוך פתוח ניסויי), שנועד להכיר לתלמידים את תורת החינוך הפתוח ולהכשיר מורים לבתי-ספר פתוחים. "במקרה עברתי שם עם חבר", הוא מספר, ”שאמר לי 'בוא ניכנס'. מאות אנשים פנו לחפ"ן, והנה אני נבחרתי בין ה-25 שהתקבלו. בשבילי, כאיש שהרגיש שהוא 'לא שווה', שהוא אידיוט, הייתה זו חוויה ראשונה של קבלה אינטלקטואלית יצירתית. למדנו בחפ"ן שנה, 5 ימים בשבוע, 9 שעות לימוד בכל יום, ובסופה של השנה קיבלתי תעודת הוראה. שנתיים הייתי מורה בבית הספר הפתוח בירושלים. לימדתי נושאים שאהבתי, כמו סקר-נוף, גיאוגרפיה, בוטניקה וגיאולוגיה.

 

בשנים 1980-1978 עבד יורם עשת בחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, בפרויקט שמטרתו פיתוח תכנית לימודים חדשנית, שעודדה מורים להתייחס לטבע כאל כיתת לימוד. "פיתחנו מודולות של למידה חוץ-כיתתית, כשהדבר עדיין לא היה טריביאלי".

 

החיידק הגיאולוגי

אבל חיידק לימודי הגיאולוגיה שלא צלחו בעבר, המשיך להציק ליורם עשת.

 

יום אחד ב-1980, התייצב בחוג לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית וביקש לבחון את האפשרות להתקבל  ללימודי תואר שני. והנה – "נתנו לי תכנית השלמות" הוא אומר "שהקיפה כמעט את כל לימודי הב"א. ויחד עם לימודי הגיאולוגיה לתואר שני סיימתי ב-1983 אחרי שנתיים וחצי, בהצטיינות יתרה".

 

ב-1984 קיבל הצעה מאוניברסיטת ניו-יורק להצטרף ללימודים לדוקטורט. ההצעה הייתה מאוד נדיבה, ולוותה במלגת לימודים מהאוניברסיטה ומקרן פולברייט. תוך שלוש שנים, ב-1987, סיים את לימודיו בחוג  לגיאולוגיה ומדעי הסביבה.

 

"בארה"ב התחלתי גם לעסוק בפיתוח תכניות לימודים ממוחשבות בשביל הוצאת הספרים Prentice Hall, מעין לומדות בכימיה ומדעי כדור הארץ, שצורפו לספרי הלימוד שלהם. כשחזרתי לארץ, ב-1987, הצטרפתי לחברת המחשבים אדיונטיקס, אשר פיתחה סביבות למידה ממוחשבות עבור מערכות חינוך בארה"ב. הייתי יועץ פיתוח מדעי בתחומי מדעי הכדור הארץ והכימיה. עשר שנים מופלאות עבדתי שם עד שהחברה נסגרה. במקביל עסקתי כל אותן שנים גם במחקר גיאולוגי, כחוקר בכיר בחצי משרה במכון הגיאולוגי בירושלים. עברתי שם את כל מסלול הקידום, עד דרגה א' מחקר, המקבילה לפרופ' חבר.

 

"כשאדיונטיקס נסגרה", יורם מספר, "הזמינו אותי להקים תכנית להכשרת מורים ולהשתלב במגמה לטכנולוגיה חינוכית בחוג לחינוך במכללה האקדמית בתל-חי, אותה אני ממשיך לנהל גם כיום."

 

את עבודתו באו"פ החל פרופ' עשת כאורח בשבתון לפני שלוש שנים. היום הוא חבר בצוות הפיתוח של התכנית לתואר שני במחלקה לחינוך במגמה לטכנולוגיות חינוכיות. יחד עם ד"ר רונן המר הוא נמצא בשלבי סיום של כתיבת קורס חדש לאו"פ, עקרונות בעיצוב וניתוח סביבות למידה ממוחשבות, ועוד מספר קורסים שאושרו, או מצויים בתהליך לאישור.

 

פרופ' עשת נמנע מלספר על הפרסים שקיבל במהלך עבודתו האקדמית, אבל לאחר הפצרה הוא ניאות. הוא חתן פרס פרוינד, עבור המחקר הגיאולוגי המצטיין לשנת 1995. מחקר זה צוטט באותה שנה כאחד מעשרת המחקרים החשובים בעולם בתחום הפליאואקולוגיה בכתב העת Geotines, המדרג מחקרים בתחום הגיאולוגיה. מאמר נוסף שפרסם יחד עם עמיתים (1996) דורג על-ידי העיתון Proceedings of National Academy of Science עד לפני שנה בין חמשת המאמרים המצוטטים ביותר בתחום האקולוגיה.

 

איך זה קרה?

אז איך זה קרה, שלמרות נתוני הפתיחה של קשיים ונחיתויות הצלחת כל כך?

 

תשובתו של פרופ' עשת היא זו: "אני לא יודע. זוהי בדיוק המהות של הפגיעה המוחית עבורי: אף פעם אינך מבין עד הסוף כיצד העסק עובד. וזה גם היופי שבה: תמיד יש תגליות חדשות על עצמך, ואתה 'נידון' להעביר את חייך בגילויין. אני חושב שההצלחה שלי היא תוצאה של עבודה שחורה שמקורה בהמון חרדה ופחד מכישלון; של אינסוף עבודה והמון דבקות. מה שקרה לי הפך כמנוף לצמיחה. יכולתי ליפול ולצלול, והצלחתי להפוך את הקערה על פיה, ודווקא להשתמש בפגיעה כבסיס להמראה. היום, באו"פ, אני מוצא עצמי עוסק בהתבוננות חדשה אל פגיעת המוח שלי. אך הפעם זה בא ממקום אחר, אקדמי, בוגר יותר, ומודע יותר. פגשתי במחלקה לפסיכולוגיה וחינוך, שבה אני חבר, קבוצה נפלאה של אנשים (לילך שלו-מבורך, ערן חיות, דבורה בן-שיר), וביחד אנו מנסים להתחיל במחקר שיעסוק בתהליכי גיבוש זהות אצל אנשים עם פגיעות מוחיות. בשבילי, זוהי ההרפתקה הבאה, בניסיון להבין את הפגיעה הזו, הרפתקה שהתחילה לפני 30 שנה על שפת תעלת המים המתוקים במצרים, וכנראה שלא תסתיים לעולם.