מחפשת הנהגה • גיליון מיוחד 2025 ישראל דרך חדשה האוניברסיטה הפתוחה אסכולה כתב עת למחשבה ולאקדמיה כסלו תשפ"ו 2025 דצמבר 12 לינוי בר־גפן • יאיר פארן • מוחמד מג'אדלה • יעל ארד • פרופ' ליאו קורי • עמרי רונן • ד"ר יעל אדמי • פרופ' אלישי עזרא צור • גלית שאול • שירה רודרמן • סלווא אבו־יוסף • אבנר הופשטיין
2025 כסלו תשפ"ו, דצמבר עורך: אבנר הופשטיין עריכת לשון: אסנת אפרת הגהה: ענבל מנליס עיצוב גרפי: עינת פרלמן רוגל זכויות יוצרים: הילה אלפסי ,1 דרך האוניברסיטה ,האוניברסיטה הפתוחה , המחלקה לדוברות וליחסי ציבור 4353701 , רעננה 09-7780666 : , פקס 09-7781834 : טלפון avnerho@openu.ac.il דואר אלקטרוני: הגרסה הדיגיטלית של כתב העת אסכולה: openu.ac.il/publications/ascola/pages/ default.aspx 3 אבנר הופשטיין | דבר העורך 6 מנהיגות אקדמית: כולנו נשלם מחיר כבד על הבידוד של ישראל, גם פרופ' ליאו קורי | האקדמיה 12 | דת ומדינה: אני מוכן לוותר על הרבה בשביל שנוכל לחיות כאן יחד הרב יאיר פארן 18 לינוי בר־גפן | בריאות ורווחה: הקמתי עסק שאני חולמת לסגור 26 | הסכמי שלום: עומדות ביחד כדי להילחם בפצצת זמן מתקתקת ד"ר יעל אדמי 32 תקשורת ומיעוטים: בעיתונות בעברית מנסים כל הזמן לבדוק אם אתה ערבי מוחמד מג'אדלה | טוב או ערבי רע 38 יעל ארד | שרירים ומדליות: תומכת הלחימה של הספורטאיות והספורטאים 44 מחאה ומנהיגות אזרחית: זאת ההזדמנות האחרונה לעשות שינוי אמיתי, עמרי רונן | ובגדול 52 גלית שאול | המרחב המקומי: החיים בעמק חפר – בין צבי הים לקו התפר 58 פרופ' אלישי עזרא־צור | טכנולוגיה וקידמה: אילוף הסוררת המלאכותית 64 סלווא אבו יוסף | החברה הדרוזית: שינוי זוחל, אבל מתקדם 70 פילנתרופיה והעולם היהודי: אין קונפליקט בין הערכים היהודיים לבין שירה רודרמן | הסיפור הישראלי תמונת השער RnDmS / זריחה בגליל Shutterstock.com אילוסטרציות נוצרו 63 ,31 ,23 ' בעמ Midjourney באמצעות אסכולה - גרסה דיגיטלית האוניברסיטה הפתוחה אסכולה כתב עת למחשבה ולאקדמיה 12
3 אסכולה 12 ךרועה רבד ג של אסכולה נולד משילוב ישן 12 יליון ומוכר של אהבה ודאגה. 20 כשהתחלנו לעבוד עליו עדיין שהו חטופים חיים בעזה, כלואים במנהרות וסובלים מעינויי גוף ונפש. מדינה שלמה הרגישה כמו רכבת שתקועה בתחנה של גיהינום, בין חיים למוות. לא יכולה לנוע קדימה, אך מסרבת לדומם מנוע. מדי ערב התמכרנו לתקוות שווא שלוו באכזבות מרות. לצד חדשות רעות מהחזית על הרוגים ופצועים, דשדשו התחושות הקשות מהעורף. הימין והשמאל נעים בקווים מקבילים, אבל נפגשו בשנתיים האחרונות בצמתים של חוסר שביעות רצון. הפכנו "חמוצים", כמו שהשלטון אוהב לקרוא לתופעה. מילים כמו "משילות" ו"ניצחון" התחלפו במקבילותיהן הסטטיות: המתנה, הכלה, התאפקות, הדחקה, ובסופו של יום – ניסיון כושל להתנתק מהמציאות. צו השעה הפסיק להיות "חייבים לנצח" והפך "חייבים לשרוד". שלושת הגיליונות הקודמים של אסכולה עסקו במצב הסטטי הזה: מלחמה בלתי פוסקת, אובדן מתמשך, פוסט־טראומה של עם שלם. חשבנו Amazing . שדה חרוש בנגב Aerial / Alamy Stock Photo מגיע לנו משהו אחר בין "הכלה" ל"ניצחון", בין "גאולה" ל"הישרדות" – עם ישראל מיטלטל כבר שנתיים בדרך שנמתחת הרחק אל מעבר לאופק, בלי להגיע לשום יעד. הגיליון הזה מציג דמויות שמציעות לא רק נתיב מילוט מהייאוש אלא גם שיח מפגש אנושי. צילום: עודד קרני
12 אסכולה 4 במישור האזרחי מתרחש משהו הרבה פחות "דרמטי" מהפיכות משטריות וממבצעים צבאיים: בין שכול לאובדן, בין מילואים לעבודה, בין מיסים ללימודים, בין דאגות בריאות לבין קשיי פרנסה, בין פקקים לאוברדראפט – הציבוריות הישראלית נוסעת באוטוסטרדה ומחפשת דרך לעבר יעדים לא מושגים. שנתיים אחרי האסון הכבד ביותר מאז קום מדינת ישראל קשה להעריך אם צבאית היא חזקה או חלשה יותר, אבל גם קשה להכחיש שאזרחית היא מבולבלת ומפולגת מאי פעם. על הגיליון הזה – עוד לפני שהסתמן כי אולי מלחמת חרבות ברזל הגיעה לסוף דרכה – עם מבט מפוכח קדימה ועם הבנה שמגיעה לנו הנהגה אחרת. המציאות פועלת 2025 בישראל של סתיו בשני מישורים מקבילים, שמתפצלים ומתנגשים מעת לעת. המישור הפוליטי והתקשורתי עסוק בימים כתיקונם בפעילות קדחתנית שרלוונטית רק לחלקים קטנים בעם. הרבה פעילות משפטית, מדינית וביטחונית ממעוף הציפור שאינה נוגעת ישירות לחייהם של מיליוני ישראלים. שילוב מוכר של אהבה ודאגה. קטיף שוּּמר במועצה האזורית יואב, אחרי טבח שבעה באוקטובר. שנתיים אחרי האסון הכבד ביותר מאז קום מדינת ישראל קשה להעריך אם צבאית היא חזקה או חלשה יותר, אבל גם קשה להכחיש שאזרחית היא מבולבלת ומפולגת מאי פעם.
5 אסכולה 12 בין שיהיו בחירות בקרוב ובין שלווא, בין שתסתיים המלחמה סופית ובין שתתחדש בחזית אחרת (או בסיבוב חוזר מול אחת משבע החזיתות שכבר הכרנו) – ישראלים רבים מרגישים שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. זה אומר הנהגה אזרחית חזקה, ערכים ברורים, סדרי עדיפויות אחרים ומבט רחב יותר לעבר העתיד. איכשהו, בתוך הכאוס שאליו נקלענו, צריך להרכיב משקפיים חדשים שיאפשרו להתבונן על המציאות בפוקוס אחר. וזה אומר גם חידוש בריתות אזרחיות ושבירת מוסכמות בתחומים כמו דת ומדינה, חוקה ומשפט, מחאה וחופש ביטוי, עיתונות ותקשורת ועוד. קשה למצוא נושא אחד שעליו יש בציבור הסכמה מוחלטת – אבל אולי דווקא כאן, לקראת סופו של העשור השמיני, טמונה ההזדמנות הגדולה: לעצב מחדש את השיח הישראלי. יש מי שיצביעו על התוהו ובוהו שאליו נקלעה ישראל בקונטקסט של המשבר העולמי: עליית המשטרים הפופוליסטיים, ירידת קרנה של הדמוקרטיה הליברלית, שבירה של ההסדרים הבינלאומיים שנוסדו אחרי מלחמת העולם השנייה, בריונות ברשתות החברתיות, קריסת המערכות הציבוריות, משברי ההגירה, צמיחתה של "האמת האלטרנטיבית", וריבוי הסכסוכים האלימים אחרי שנים של אשליית שלום ו"קץ המלחמות". ובכל זאת יש הבדל: ישראל היא מדינה צעירה יותר מרוב מדינות המערב, נטועה באזור שאינו חפץ בה, ללא גבולות מוסדרים. בהיעדר חוקה ועם ריבוי מופרע ממש של סכסוכים אלימים מצפון, ממזרח ומדרום – ישראל הפכה ל"מדינת אי" המתהדרת בכך שהיא מוקפת אויבים, למרות שלפעמים נדמה שהיא האויב הגדול ביותר של עצמה. בניגוד לארה"ב, בריטניה או צרפת, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ניסיונות מסוכנים של טלטלה משטרית ממושכת. בכל פעם שמורידים פה את העין מהכדור – משהו קטסטרופלי מתרחש. זה אולי הלקח הגדול ביותר מאירועי שבעה באוקטובר, שאיש לא חותם לנו שהיו חד־פעמיים. הגיליון הזה, אקלקטי במכוון, נועד להזכיר לנו את כל הדברים האלה. ועוד משהו קטן, הוא מזכיר בכוכבית: יש פה ציבור גדול וחזק שרוצה למשוך קדימה. ציבור שנטוע עמוק בעשייה, ביזמות, באלטרואיזם ובאהבת המולדת. בניגוד לדכדוך שניבט מהמסך ומהמראה כל בוקר כשקמים לחדשות קשות – יש פה תשוקה לחיים וליצירה, בכל התחומים. ולציבור הזה מגיעים אנשים שראויים להתוות לו דרך, בכל תחום של החיים. לא באנו לקבוע מה צודק, אלא לתת במה לאנשים שפועלים למען עתיד משותף טוב יותר. הגיליון הזה לא ורוד בשום צורה. הוא לא שואף "לנצח ביחד" ולא מתיימר לייצג את כולם באופן שווה. הוא לא "אובייקטיבי" ולא מתכחש לאתגרים, לקשיים ולכישלונות. הוא לא תחרותי, ואין בו דירוג של "היפים והנכונים". ויש בו, לצד האופטימיות והתקווה, גם התרסה, זעם, תחושות של תסכול וכאב. וכמו ישראל של פעם – ישראל שחשבנו שאנחנו מכירים – הגיליון נולד משילוב מוכר של אהבה ודאגה. קריאה מהנה, אבנר הופשטיין צריך להרכיב משקפיים חדשים וזה אומר גם חידוש בריתות אזרחיות ושבירת מוסכמות בתחומים כמו דת ומדינה, חוקה ומשפט, מחאה וחופש ביטוי, עיתונות ותקשורת ועוד. קשה למצוא נושא אחד שעליו יש בציבור הסכמה מוחלטת – אבל אולי דווקא כאן, לקראת סופו של העשור השמיני, טמונה ההזדמנות הגדולה: לעצב מחדש את השיח הישראלי.
תימדקא תוגיהנמ 12 אסכולה 6 כולנו נשלם מחיר כבד על הבידוד של ישראל, גם האקדמיה , מאמין שבמסגרת תפקידו המנהיגותי פרופ' ליאו קורי נשיא האוניברסיטה הפתוחה, יש לו גם אחריות לנסות לבסס נורמות אזרחיות ומוסריות. "אני קודם כל אזרח המדינה, ולכן חשוב לי לנצל את הבמה שעומדת לרשותי, כדי להשמיע קול גם במה שניתן לראות כאמירות ערכיות. אבל את זה אני עושה תמיד באופן מושכל ומדוד. באוניברסיטה הפתוחה אנחנו מכינים סטודנטים ליציאה מוצלחת לשוק העבודה, אבל מעל לכול אנחנו רוצים לספק כלים שיעזרו להם לפרש ולהבין את המציאות שסביבם, להיות בעלי יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית, ולהיות מעורבים בבניית עתיד משותף לאזרחי המדינה. אנחנו מאמינים שבעשותנו כן, אנחנו תורמים להובלת החברה בישראל למקום טוב יותר". ב "וועידת העתיד של המדינה", שהתקיימה בחודש ספטמבר באוניברסיטה הפתוחה, נשא פרופ' קורי, נאום שבאמצעותו ניסה לחבר בין העולם שבו הוא נושא בתפקיד בכיר כנשיא המוסד האקדמי הגדול בישראל, לבין העולם המורכב שהסגל והסטודנטים פוגשים מחוצה לו. "החברה הישראלית", אמר פרופ' קורי, "חוֹוה זה שנים רבות, וביתר שאת מאז הטבח של השבעה באוקטובר, משברים עמוקים שמערערים במידה הולכת ומתעצמת את אמון האזרחים במוסדות המדינה ובמנהיגיה. "נפגעה קשות גם תחושת הלכידות הפנימית, שהיוותה יסוד מכונן לחיינו המשותפים ולכל מה שנבנה במדינה הזו מאז הקמתה, ועוד טרם לה. שיקום האמון והלכידות הם תנאי לבנייה מחודשת, ולרבים בחברה הישראלית המשימה הזאת נראית קשה עד בלתי אפשרית. אלא שגם ברגעי משבר עמוק כמו אלה שאנו חוֹוים היום, מי שעיסוקם בהוראה, בלמידה ובמחקר, מחויבים להביט אל העתיד ולבקש להפיח תקווה, מתוך ראייה אופטימית לטווח הארוך. "זה ההקשר המורכב שבמסגרתו אנו פועלים באופן יומיומי באוניברסיטה הפתוחה, ובמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל בכלל. זה ההקשר של הניסיון לשלב בין מבט ביקורתי, מפוכח ומתריע, על המציאות הסובבת אותנו, לבין הבנת שליחותנו כגורם מכריע בבניית עתיד טוב יותר לחברה בישראל. המורכבות הזו לא תמיד מובנת בציבוריות הישראלית, ואף זוכה למתקפות נמרצות, גם מצד מנהיגים פוליטיים. אבל אין לנו כוונה להירתע ממימוש חובתנו כלפי החברה". שאלתי את פרופ' קורי אם בנקודת החיבור המורכבת הזאת – בין התפקיד האקדמי הרשמי, לבין התפקיד החברתי המופשט והרחב יותר – הוא מצליח להתבונן על המציאות ועל העתיד באופן אופטימי. "הייעוד של האוניברסיטה הפתוחה הוא בהנגשה יזומה, מתמשכת ורגישה של השכלה גבוהה אוניברסיטאית, ללא תנאי קבלה מוקדמים, ובמטרה לקדם צמיחה אישית, ושינוי חברתי משמעותי. "לכן מבט אופטימי אבל מפוכח הוא עניין שבמהות עבודתנו היומיומית. זה נכון לא רק בהקשר של האקדמיה והחינוך. תחשוב למשל על חקלאות. עסקתי גם בזה שש שנים, כאשר והצטרפתי לקיבוץ נירים. גם 1977 הגעתי לארץ ב־ כחקלאי וגם כאיש חינוך או כחוקר אתה זורע
7 אסכולה 12 מבט אופטימי אבל מפוכח. פרופ' ליאו קורי. צילום: עודד קרני
12 אסכולה 8 את הזרעים, לפעמים בדמעה, ואתה יודע שאת הפירות תוכל לקצור רק בהמשך, ממש לא מייד, בתקווה שזה יהיה ברינה. "זה נכון גם מטאפורית וגם מעשית. בין אם בהמתנה של חצי שנה עד הקציר בגידולי שדה או מספר שנים להבשלת הפרי על העצים, ובין אם זה בשנים ארוכות של חינוך אוניברסיטאי או חינוך בכלל. בשני המקרים אנחנו מניחים יסודות למה שנרצה לראות בעתיד, וגם מבינים שצריך להמשיך לעבוד בזן שמצפים לשלב של הקטיף או הבציר. לפעמים יש גם כישלונות, וצריך להיות ערוך נפשית לאפשרות הזו. ללא חשיבה מהסוג הזה אתה לא יכול לעסוק לא בחינוך ולא בחקלאות. "המרכיב המשותף הנוסף בהקבלה הזו הוא באמונה שבמעשיך אתה עוזר לבנות עתיד טוב יותר עבור אזרחי המדינה. במקרה של אוניברסיטה כמו שלנו, זה אומר שאתה עוסק בבניית תשתיות למידה פיזיות ודיגיטליות מהמתקדמות בעולם; בכתיבת ספרים עדכניים ללמידה עצמאית, מתוך גישה דידקטית מעולה בכל תחומי הידע; בארגון מערך לימודי שמתאים לכל אחת ואחד מהסטודנטים שיש להם יכולת למידה ברמה אוניברסיטאית; ובקידום מנגנוני ליווי והכוונה שמותאמים להקשר התרבותי הייחודי לכל אחד מחלקי החברה בישראל. "אנחנו מעשירים את עולם הידע של הסטודנטיות והסטודנטים שלנו, ומכינים אותם לשוק התעסוקה העדכני, אבל לא רק אליו. יש גם את הצד הנורמטיבי: לעזור להם לפרש ולהבין את העולם סביבם מתוך נקודת מבט עשירה יותר, להיות בעלי יכולת לחשיבה ביקורתית ועצמאית, אנחנו מאמינים ולהיות אזרחים מעורבים. שבעשייתנו זו, אנו מקיימים את ייעודנו". כשאתה מתבונן על תפקידך כנשיא האוניברסיטה סטודנטים עם פריסה ארצית 47,000 שמשרתת כ־ ייחודית ונגיעה בכל פינה כמעט מצפון ועד דרום, האם –וגם מגוונת מאוד מבחינה סוציואקונומית אתה חושב על התפקיד שלך גם מנקודת מבט מנהיגותית? האם אתה מנסה להנחיל נורמות מסוימות בתפקיד רגיש כזה או שאתה מעדיף להתרכז בתפקיד האקדמי? "תפקיד מנהיגותי באוניברסיטה איננו תפקיד אקדמי בלבד. הוא כולל בתוכו גם מהלכים של קביעת נורמות ציבוריות. ניהול מוסד ציבורי רחב היקף, תוך הקפדה על שקיפות וניקיון כפיים, קידום מינויים (אקדמיים ומנהליים) על פי כישורים ולא על פי קשרים, ועבודה תקינה מול הרגולטורים ומול גופי הביקורת – כל אלה דברים שרחוקים מלהיות מובנים מאליהם במציאות הישראלית של היום, והחתירה לממשם היא כשלעצמה אמירה ערכית שיש בה ניסיון להשפיע על הנורמות החברתיות בכלל. "בעידן של אווירה פופוליסטית ושל רשתות חברתיות שמעצבות את התודעה הציבורית, אפילו הסמכות של המומחים לפסוק הלכות בתחומם המקצועי המובהק, כגון רפואה או משפט, מוטלת הציבורית, ולא כל לעיתים קרובות בספק בסְְפֶֶרה שכן יכולתם (ואפילו זכותם) להתבטא בתחומים בעלי עניין ציבורי־פוליטי. ולמרות זאת, כאנשי אקדמיה, אנחנו מומחים לא רק לתחומי הידע של כל אחד מאיתנו, אלא גם לעניין היותר רחב של ניהול אקדמי וקביעת נורמות בתחומים שאנחנו אמונים עליהם. לכן, המדינה הסמיכה אותנו במסגרת תפקידינו השונים – נשיא, רקטורית, דיקנים או מרצים – לעצב ולקבוע את הנורמות הרצויות של ההשכלה האקדמית: לקבוע תוכניות לימוד, רף לקבלת תואר, תוכן של קורסים, תנאים להצלחה בקורס, מתן כלים לתמיכה, ואפילו אפשרות ענישה בהליך משמעתי. אנחנו משחקים תפקיד מפתח בקביעת דמותם של בעלי המקצועות ושל הרף המינימלי להסמכה בהם. וזה אומר שבאופן אינהרנטי, הגדרת תפקידנו כוללת את החובה לקביעת נורמות בעלות השלכות מרחיקות לכת על דמות החברה והמדינה". "בשנתיים האחרונות אנחנו מצויים בשיח מאוד אינטנסיבי וממש לא פשוט עם גופים כמו הצבא או ועדות הכנסת, בנוגע לשאלה של הניסיון להפקיע מהאקדמיה את הסמכות ולהעבירה לידיים פוליטיות – אפילו במהלכים של חקיקה שהם אולי תקינים מבחינה פורמלית – הוא חמור ברמה הערכית.
9 אסכולה 12 התאמות והקלות שיש לתת למשרתי המילואים בכלל, ולאלה ששירתו תקופות ארוכות בפרט. אנחנו מודעים לצורך למצוא דרכים לתמיכה בסטודנטים שנקלעו למצוקה עקב הטבח באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, ואנחנו משקיעים זמן ומשאבים לטיפול בעניין. אבל קיימת כאן שאלה מהותית באשר לסמכות לקבוע סטנדרטים אקדמיים, ואלה שאלות נורמטיביות במהותן. הניסיון להפקיע מהאקדמיה את הסמכות הזו ולהעבירה לידיים פוליטיות – אפילו במהלכים של חקיקה שהם אולי תקינים מבחינה פורמלית – הוא ניסיון חמור ברמה הערכית. למרבה הצער המאמצים לכרסם בסמכות המקצועית שלנו ולאפשר החלטות פוליטיות בעולם האקדמיה, הן בנוגע לנורמות והן בנוגע למינויים, נמשכים במרץ ביחד עם ניסיונות דומים בתחומים אחרים של החיים הציבוריים בישראל. בתוקף תפקידינו המנהיגותיים נמשיך במאבקנו העיקש לעצור את המגמה המסוכנת הזו. והאמירה שלך על קביעת נורמות בהשכלה הגבוהה חלה גם על התחום של הנורמות המוסריות הציבוריות? חתמת ביחד עם ארבעה נשיאי אוניברסיטאות אחרים על מכתב הקורא לראש הממשלה לפתור את בעיית הרעב בעזה, והצהרת שהאוניברסיטה תשבות אם היועמ"שית תפוטר. "חובתם של ראשי האוניברסיטאות להתבטא בנושאים שנוגעים ישירות לעולם האקדמי, כאמור, בַמקרים שיש בהם ניסיון להתערב במובן שציינתי לעיל. אבל אנחנו עוסקים באקדמיה גם בשאלות של עיצוב נורמות אזרחיות, חברתיות ומוסריות באופן יותר כללי. אמירה של נשיא אוניברסיטה שנוגעת לנושאים רחבים יותר שעל סדר היום חקלאים בנהלל. / לע"מ KLUGER ZOLTAN
12 אסכולה 10 הציבורי, איננה אולי בעלת תוקף פורמלי יותר מעמיק מזו של כל אזרח אחר שמבקש להתבטא במסגרת הדמוקרטיה שלנו, אבל בוודאי שיש לה מקום במקרים רלוונטיים, ואי אפשר להתעלם מן המשקל הציבורי שהיא טומנת בחובה. "מעמדי כנשיא אוניברסיטה אולי לא מקנה בשיח על המעמד הנוכחי זכויות מיוחדות לי של היועמ"שית או על תוקפו של מהלך מינוי או הדחה בצמרת המדינה, או על המשך המלחמה או המצב ההומניטרי החמור בעזה. אבל המעמד בתור מי שמחויב חובה מיוחדת,הזה כן מקנה לי לשרת את החברה בעזרת הכלים והבמות שניתנו בידו, וגם היכולת לנסח בצורה חדה ניתוח של המצב והשלכותיו. "אני קודם כול אזרח המדינה, עם דאגות ודעות כמו כל אזרח אחר, ולצד זה, התפקיד, הסמכות והאחריות שהמדינה הפקידה בידי נשיא אוניברסיטה מחייבים לעיתים התבטאות בנושאים האלה, ודווקא שתיקה היא לפעמים הפרת החובה שמטיל עלינו התפקיד. אני לא חושב שבכל יום ובכל נושא בעל עניין ציבורי אני חייב להתבטא, אבל במקרים מסוימים, הקיצוניים שבהם, בהחלט חשוב שקולם של נשיאי אוניברסיטאות יישמע, גם עם אמירה ערכית ונורמטיבית, וגם אם זאת תהיה אמירה שמעוררת מחלוקת. במקרים שמנית ובאחרים דומים להם, הגעתי למסקנה שהם נופלים בדיוק בקטגוריה הזו, ומכאן ההחלטה להתבטא באופן פומבי. "אבל מעבר למקרים האלה, אני רואה את ההיבט המנהיגותי שבתפקידי, לאו דווקא בהתבטאויות שלי במקרים שבהם אני בוחר לעשות זאת, אלא קודם כל ביצירת התנאים שבהם נוכל לאפשר אווירה של חופש הביטוי של חברי הסגל שלנו שרוצים להביע דעה, ולהגן על הזכות הזו. אני עצמי צריך להשתמש בבמה שניתנת לי כנשיא באופן מושכל ומדוד, כדי שמצד אחד אוכל לבטא אמירות משמעותיות במקרים רלוונטיים וממוקדים, ומצד שני אוכל לאפשר לעמיתיי במוסד שלנו להתבטא בחופשיות. וזה כולל התבטאויות שאני לא בהכרח אהיה שותף לתוכנן. כך אני תורם בצורה הטובה ביותר לחובה שנגזרת מתפקידי בעניינים האלה". חובתם של ראשי האוניברסיטאות להתבטא בנושאים שנוגעים ישירות לעולם האקדמי. אנחנו עוסקים באקדמיה גם בשאלות של עיצוב נורמות אזרחיות, חברתיות ומוסריות באופן יותר כללי. מימין ובעמוד הבא: "שנים טובות בחיי". פרופ' קורי הצעיר כחקלאי.
11 אסכולה 12 השווית בין העולם האקדמי לעולם החקלאות. זאת השוואה מעניינת כי גם לעולם האקדמי ולחקלאות היה תפקיד חשוב בתהליכים שהובילו להקמת המדינה ולבנייתה. חקלאות הייתה אמורה להיות קונצנזוס בסיסי במדינת ישראל, בכל מובן. זה לא תמיד קורה. "ניסיוני כחקלאי נגע לצד היומיומי של העבודה בשדה: לקום כל יום מוקדם בבוקר, להפעיל מערכות השקיה, לזרוע, לרסס, לקצור. לא הייתי מעורב בפוליטיקה של החקלאות, ואני מכיר אותה רק באופן שולי, אבל בכל זאת אני משתמש בעולם הזה כמטאפורה, ונזכר בשנים שעסקתי בתחום, שהיו בהחלט שנים טובות מאוד בחיי. ואני מבין היטב את המשמעות של מה זה להיות חקלאי. "מצב החקלאות ומצבם של החקלאים בארץ רצוף קשיים ואתגרים, והשנתיים האחרונות היו קשות להם במיוחד. ובאופן מעניין אפשר לומר שהאקדמיה והחקלאות בישראל מתמודדות היום בדרכים משלהן עם בעיית הבידוד הבינלאומי ההולך ומחמיר של ישראל. ראיתי לפני כמה שבועות באחד מערוצי הטלוויזיה כתבה עצובה מאוד על מגדלי המנגו בארץ, אשר זכו השנה ליבולים חלומיים מבחינת כמות הפרי ואיכותו, אבל לא מצליחים למכור את התוצרת שלהם באירופה בגלל הבידוד הגובר שלנו. הם סיפרו על כוונה לייבש חלקות נרחבות במטעים שלהם, כי לא ניתן לעמוד בהפסדים שנגרמים במצב הנוכחי. ברור שמדובר בצעדים כואבים ובלתי הפיכים בעיקרם. גם התוצרת האקדמית המצוינת שלנו נמצאת במצב דומה עקב הבידוד המעמיק וחוסר הרצון של מדעני העולם לשתף פעולה עם אנשי האקדמיה בישראל. "קשה לתאר במילים מעטות את עומק הנזק שהבידוד הבינלאומי של ישראל מסב למדע, ובעיקר לקריירות של המדעניות והמדענים הצעירים. אקדמיה ומדע לא יכולים להתקיים ללא קשרים בינלאומיים, ויתרה מזאת – אין טעם שיתקיימו ללא הֶֶקשר בינלאומי. אי אפשר להיות 'ספרטה של המדע', וגם לא ניתן להיות קשה לתאר את עומק הנזק שהבידוד הבינלאומי של ישראל מסב למדע, ובעיקר לקריירות של המדעניות והמדענים הצעירים. אקדמיה ומדע לא יכולים להתקיים ללא קשרים בינלאומיים. 'ספרטה של החקלאות', או לקיים משק אוטרקי . וכמובן שהקביעה הזאת חלה גם 21 במאה ה־ על תחומים רבים נוספים, כגון אמנות, תרבות, ספורט, מסחר על כל ענפיו, ועוד. "קשה לשמוע את האמירה הזו שעלינו להפוך לסופר־ספרטה כאילו היתה זו גזירת גורל. התרעות על הצונאמי המדיני הצפוי נשמעות כבר שנים רבות, והן נענות בהתעלמות ואף בזלזול. אבל הנה הצונאמי כבר פה, והמחיר היקר שמתלווה אליו הולך ומתבהר במהירות. כמו המחדל הצבאי של השבעה באוקטובר, גם מחדל הבידוד הבינלאומי הוא תוצאה של החלטות שיש מי שאחראי להן. אין דרך לראשי האוניברסיטאות להתבטא ולהתמודד עם שאלת הבידוד הבינלאומי של האקדמיה, מבלי להידרש לשאלה היותר רחבה של הבידוד המדיני בכלל והסיבות לו. תרצה להוסיף כמה מילים לסיום? "נמשיך לעשות את מלאכתנו באו"פ עם מבט לעתיד. אבל לא יהיה ריפוי לחברה הישראלית, כל עוד נימַַנע מבירור מעמיק ושקוף של סיבות המחדל האיום של השבעה באוקטובר ושל האחראים לו, וכמובן שיש להשלים את המהלך של החזרת החללים החטופים שטרם הושבו למשפחותיהם לקבורה".
הנידמו תד 12 אסכולה 12 אני מוכן לוותר על הרבה בשביל שנוכל לחיות כאן יחד , נינו של הרב עובדיה יוסף, מבקש להחזיר את המורכבות ללב השיח הרב יאיר פארן הדתי. "מי שלומד תורה ברצינות מגלה שאין בה שום ציווי שהוא חד־משמעי עד הסוף. בשיח הדתי נוטים להגיד שיש רק דרך אחת ללכת בה, אבל המציאות מראה לנו אחרת". את הפתיחות והנכונות להתפשר, כדי לקיים מרחב ציבורי מכיל ורחב, הוא מיישם כמנהיג קהילה, מנהל בית ספר וחייל מילואים. כ שמדברים על גישה אמונית ליברלית, כזאת שמצליחה לשלב בהצלחה בין מחויבות למצוות הדת לבין ערכים של פתיחות והכלה, מתכוונים לאנשים כמו הרב יאיר פארן. נינו של הרב עובדיה יוסף בולט בשיח הציבורי בשנים האחרונות בזכות עמדותיו המורכבות: מסורת יהודית לצד שוויון זכויות ליחידים, מרחב שמכבד את השבת, אבל גם מבין שלציבור שאינו שומר עליה יש צרכים, מנהיג קהילה שתומך בקבלה מלאה של הקהילה הגאה, מילואימניק גאה שנלחם למען שוויון מלא בנטל, ורב שמטיף לפתיחות כלפי פורמטים שונים של הדת היהודית. הרב פארן נולד וגדל בירושלים. אביו בוגר ישיבת מרכז הרב, ואימו עוסקת בחינוך מיוחד ובאקדמיה. הוא התחנך במוסדות החינוך הממלכתי־דתי, ולמד בתיכון "הימלפרב". את לימודיו התורניים המשיך בישיבות "עתניאל" ו"מחניים", שם עוצבה גישתו המשלבת עומק הלכתי עם רגישות מוסרית וחברתית. פארן שירת כלוחם ולאחר מכן כקצין מילואים ימי מילואים מאז תחילת 250 בגולני, ושירת מעל מלחמת "חרבות ברזל". במקביל הוא עוסק בחינוך זה שנים וכיום מנהל את חטיבת הביניים של בית הספר התיכון "שחרית" בירושלים, מוסד דתי פלורליסטי. בנוסף, הוא משמש כרב קהילה ומרצה בנושאי יהדות, חברה וצבא. הרב פארן נשוי ואב לשתי בנות. פארן מאמין שאין סתירה בין המרכיבים השונים, שבשנים האחרונות קורעים את החברה הישראלית לגזרים. בדרכו הנעימה אך הנחרצת – כמנהל בית ספר, רב של קהילה, ימים מאז 250 ומילואימניק ששירת יותר מ־ תחילת המלחמה – הוא לא חדל לקדם גישה דתית שמבקשת לקרב בין הזרמים השונים, ולהבין את האחר במקום לשפוט אותו. איך התעצבה האישיות שלך כמנהיג קהילה שמטיף להכלה? "אני מרגיש שהמסע של חיי, מהתחנה הראשונה ועד הנוכחית, השורשים שלי, וכל האנשים שפגשתי וכל המקומות שבהם ביקרתי תרמו לכך ועיצבו את מי שאני היום. גדלתי בירושלים תחת חינוך בעל אופי דתי־לאומי, ומגיל שלוש למדתי במוסדות של החינוך הממלכתי־דתי. אבא שלי בוגר ישיבת 'מרכז הרב', ואמא שלי מורה להוראה מתקנת וכיום עוסקת בעולמות של חינוך באקדמיה. משם הגעתי גם אני לחינוך. "אז גדלתי בירושלים, למדתי בתיכון 'הימלפרב' ואחר כך בישיבות 'עתניאל' ו'מחניים', ופגשתי אנשים ונשים מאוד רציניים בעלי שיעור קומה גם בעולם התורה וגם בעולם המעשה, אנשים שבאמת יש להם משנה הלכתית ותורנית רחבה, כזאת שמחזיקה רגל אחת מאוד חזקה במקורות ובהלכה ובמחשבת ישראל, אבל גם רגל חזקה בחיים המעשיים. אלה אנשים שמתבוננים יש אנשים שחושבים שקיימת פרשנות אחת מאוד מאוד ברורה, שהיא הדרך ואין בילתה, שזה הכיוון שבו צריך ללכת, אני מתנגד לכך.
13 אסכולה 12 הכל מורכב. הרב יאיר פארן. צילום: שרון גבאי
12 אסכולה 14 במציאות ורואים בה אתגרים ומורכבויות אישיות ומתמודדים עם המורכבויות האלה. "אחד העקרונות החשובים שלמדתי לאורך כל שנותיי בחינוך ובשיח הישראלי הוא לא להיות חד־משמעי. אמיתות ברורות יש רק מחוץ לעולם הזה. מי שהוא בר־מינן, אפשר לדבר עליו במושגים מוחלטים, אבל בעולם שלנו, של החיים, אין מושגים מוחלטים. הכול יחסי, והכול תלוי בנקודת המבט. ובעיקר, הכול מורכב. "כשאני אומר שהכול מורכב, אני לא מתכוון רק למציאות שבה אנחנו חיים – שהיא כמובן מורכבת מאוד – אלא העולם בכלל, תמיד מורכב. אם היינו יודעים בדיוק מה צריך לעשות כדי שיהיה רק טוב, כבר כולם היו עושים זאת. אבל בגלל שהדברים מורכבים, ויש כמה פנים לכל שאלה וסוגיה, צריך להיות שיח. ולכן למדתי שצריך כל הזמן להיות בתנועה, במחשבה, בהתבוננות. צריך לשים סימני שאלה כל הזמן, וכל הזמן על עצמי. אז אני מפעיל קודם כל חשיבה ביקורתית כלפי עצמי, בדברים שאני מאמין בהם או חושב עליהם. רק כך אדם יכול להתמודד עם המורכבות. כך למדתי מההורים שלי ומהדמויות החינוכיות והרבניות שפגשתי בתחנות השונות, אשר גידלו אותי להיות מי שאני היום". מעניין שאתה מצביע על כך, כי בניגוד אולי למה גם בדת וגם מחוצה –שחושבים היום רבים היהדות ביסודה ההיסטורי הייתה כזאת: –לה שואלת שאלות, מתחבטת מהי הדרך הנכונה, מכילה (ומבחינות רבות גם אימצה) את ערש הליברליזם. "אני מאמין שכך הדבר גם ברמה האישית וגם בהתבוננות רחבה יותר; שיש משהו ביסוד האמונה שלנו, רעיון עמוק. ואם אנחנו מאמינים שאל אחד ברא את העולם כולו, אז האמונה הזאת מקבלת בתוכה גם את הצו המוסרי הגדול ביותר – פתיחות, ליברליות, הכלה, וכיוצא בזה. כל תופעה בעולם וכל אדם בעולם הם יציר כפיו של אותו אל, וברגע שאני מאמין בכך – אני צריך להתבונן בכל האנושות כאילו כולם יצאו מאותו המקור, וצריך להתייחס אליהם בהתאם". הרבה יהודים מאמינים יגידו שאתה זונח את עקרונות העם הנבחר; שאתה בוחר בדרך קלה במובן הזה. "אני מאמין שיש לנו תורה, ואני בהחלט מאמין שהקדוש ברוך הוא אמר לנו משהו בסיני. אני לא מאמין ביהדות אנמית, וברור לי שצריכה להיות אידיאולוגיה לאדם. אני לא תומך בגישת 'רגל פה, רגל שם', ואני בטח לא פוסט־מודרניסט שזונח 'אמת' או קובע שאין טוב ואין רע, ולכן הכול אותו הדבר, כל המחשבות והאמונות שוות ערך. ממש לא. אבל יש אנשים שחושבים שקיימת פרשנות אחת מאוד מאוד ברורה, שהיא הדרך ואין בילתה, שזה הכיוון שבו צריך ללכת. אני מתנגד לכך. "בשיח הדתי נוטים לקחת לקצה ולהגיד שיש רק דרך אחת ללכת בה, אבל המציאות מראה לנו אחרת. אני יכול לתת שלל דוגמאות. למשל, סוגיה מאוד נפוצה בשיח הדתי היא קדושת ארץ ישראל. אלוהים הבטיח לנו את הארץ, ואנחנו צריכים לרשת אותה. ובכן, מה לעשות שהגענו לכאן ' או בעליות שלפני כן, וגילינו שיש פה עוד 48 ב־ אנשים שחיו פה הרבה שנים. זאת עובדה, ואני חייב להתבונן בה ולהכיר בה. כי אמנם הקב"ה אמר לי שהארץ שייכת לנו, אבל הוא גם אמר לי שכל אדם נברא בצלם. אז המסקנה הפשוטה, שאלוהים נתן לנו את הארץ והיא כולה שלנו, כבר לא עובדת יותר. מתברר שהמציאות שמצאנו כאן בארץ קצת יותר מורכבת. "דוגמה נוספת בשיח הדתי כיום היא הסיפור וְְאֶֶת זָָכָָר לֹא של הלהט"בים. בספר ויקרא כתוב ' ִמִש ְׁׁכ ְֵּּבֵי א ִִש ָּׁׁה ת ּוֹע ֵֵב ָָה הוא'. אני לא מתווכח ת ִִש ְׁׁכ ַּּב עם הפסוק בתורה, אבל מה עליי לעשות כשבא אליי חבר או באה אליי חברה ואומרים 'אנחנו נמשכים לבני או לבנות מיני. זה הסיפור שלי, זה חלק ממני, זה מה שאני מרגיש'? לי היה ברור בזהות שלי בשלב מסוים שאני נמשך לנשים, אז אם מישהו אומר לי 'הזהות שלי אחרת, אני נמשך
15 אסכולה 12 לבן המין שלי', מי אני שאתווכח איתו? מי אני שאגיד לו שהוא טועה? יש פסוק בתורה – ויש מציאות. צריך לקבל את המציאות. "דוגמה שלישית ואחרונה שאני רוצה לתת נוגעת לקשר בין דת ומדינה – סיפור מאוד מורכב בישראל. צריך להודות ביושרה שהתורה שהתפתחה לאורך הדורות הייתה בגלות ושחז"ל כלל לא דנו בחיים בארץ ישראל. אז לגזור מהכתובים שאסור להפעיל רכבת בשבת או שאסור לשרת בצבא בשבת – זאת קפיצה חדה מדי. צריך להיות זהירים עם קביעות כאלה. "דבר נוסף שכדאי לזכור הוא שאנחנו כיום חיים במציאות אחרת. אם תלך מאות שנים אחורה – כל העם היהודי שמר מצוות, מאה אחוזים. ומי שלא שמר מצוות, כבר לא היה חלק מהעם היהודי או שהיה מומר. היום המציאות אינה בינארית כמו אז. אנשים רואים את עצמם כשייכים לעם ישראל – גם במדינת ישראל וגם במקומות אחרים בעולם – מבלי לשמור תורה ומצוות במובן הקלאסי. "אז מה עושים עם המורכבות הזאת? ובכן, כשאני בא לדון על תחבורה ציבורית בשבת או על עבודות רכבת בשבת או על פעילות משטרה בשבת או על בתי חולים בשבת, אני לא יכול וגם לא מוכן להגיד 'יש שולחן ערוך ושיישרף העולם'. זה לא עובד ככה יותר. אני צריך להתבונן, ואז אפשר לדבר ולחפש פתרונות שונים שיתאימו למציאות המורכבת. ולי חסרה מאוד ההתייחסות למורכבות בשיח הדתי, הגישה החד־חד־ערכית הזאת מאוד מפריעה לי. , כלומר שייך לדור הצעיר של ההנהגה 31 אתה בן הדתית. איך אתה מסביר שהצעירים היום נהיים אפילו יותר שמרניים מהרבנים שלהם? שהם דבקים בקלה כבחמורה שבמצוות ומקצינים דווקא לכיוון השמרני? אם אנחנו חברה חפצת חיים, אז הדרך להילחם באויבים שלנו היא קיומו של צבא חזק. לא יכול להיות שיש אנשים שחייבים לשרת ואחרים שמקבלים פטור. יש פסוק בתורה, ויש מציאות. הפגנת תמיכה במצעד הגאווה בירושלים. Yaffa, CC BY-SA 2.0, via Wikimedia Common
12 אסכולה 16 "חלק מהתשובה טמון בגוף השאלה – יש משהו סוציולוגי בכל העולם, שהיה נכון ועודנו נכון בכל חברה אנושית, שבני נוער ואנשים צעירים רואים את העולם בצורה 20 בתחילת שנות ה־ פחות מורכבת, ומסתכלים עליו בשחור־לבן. ככל שאנשים מתבגרים הם מבינים שיש יותר מורכבות. אני מניח כך מראש, ולא נבהל. כמנהל בחטיבת הביניים בשחרית אני מתמודד עם התופעה מול התלמידים שלי. "אני חושב שצריך לחנך מגיל צעיר לחשיבה מורכבת. אני לא מקבל את המציאות הזאת כגזרת גורל, מאמין שיש מה לעשות. אפשר לדבר עם בני נוער ולחנך אותם לחשיבה מורכבת, וצריך אנשי חינוך שיעשו את זה. חשיבה מורכבת נעשית קודם כל כלפי עצמי. כשאני מלמד תנ"ך, גמרא או היסטוריה – אם אני מביא טקסט אחד, ואז טקסט אחר שמסתכל על אותה הסוגיה בצורה הפוכה – אני משיג אפקט מתאים. זה בכובע שלי כמחנך. ואני יכול גם להגיד בכובע שלי כאבא לשלוש בנות – חשוב לי לחנך אותן לחשיבה מורכבת. "בסוף הפתרון שלי לשיח הדתי הוא ללמוד תורה ולגלות שהתורה מאוד מאוד מורכבת. מי שלומד תורה ברצינות יודע שאין שום דבר בתורה שהוא חד־משמעי עד הסוף. אין אף ציווי בתורה שהוא חד־משמעי. אפילו הציווי הכי הכי ברור ומוסרי בתורה של 'לא תרצח' – אפילו הוא לא מוחלט באופן מלא. ספר הזוהר מציין באחד המקומות שבמלחמה לפעמים צריך להרוג אנשים, אז אפילו כאן יש מורכבות. תמיד יש מחלוקות ודעות שונות, כי ככה התורה שלנו בנויה. המציאות לא פשוטה, וגם האמונה הדתית שלנו לא צריכה להיות פשוטה". סבא־רבא שלך היה הרב עובדיה יוסף, אחד הדמויות הדתיות והפוליטיות החשובות בתולדות המדינה. מה למדת ממנו? "הרב עובדיה מהווה חלק מאוד משמעותי משנות הילדות שלי ומהזהות שלי. הוא נפטר כשהייתי , ושנות ההתבגרות שלי עברו במידה רבה 19 בן בהשפעתו. מיום שעמדתי על דעתי הבנתי את גודל הדמות שלו, וגדלתי לתוכה. ואני חושב ומרגיש שבאופן אישי, אם אני מנסה לזקק את המרכיבים שעיצבו את הזהות שלי מתוך הייחוס המשמעותי הזה, אז קודם כל המסירות העצומה ללימוד, לכתיבה ולהנהגה. בכל פעם שהיינו מגיעים אליו הביתה הוא היה באמצע למידה או כתיבה, ורק כשסיים הוא התפנה למשפחה. וגם אז עשה זאת מאוד ברצינות: התעניין איפה אני לומד, לאיזו ישיבה אני הולך וכו'. ואחר כך היה חוזר אל הספרים, ותמיד ברצינות תהומית, מתוך אחריות מאוד גדולה לעם ישראל. "בסוף, אם מתבוננים על החיים של הרב עובדיה, אז הוא העביר את האחריות הזאת גם לציבור הספרדי. ההגמוניה האשכנזית הייתה מאוד חזקה ביהדות החרדית, ויש לו חלק מאוד גדול בהרמת קרנה של יהדות המזרח בישיבות, בבתי ספר ובמוסדות חינוך שמחנכים לפי מסורת יהדות המזרח. יש דברים שאולי הייתי עושה אחרת ממנו, אבל כשאני מתבונן במשנה ההלכתית שלו ובפעילות הציבורית שלו אני מאוד מתרשם מהתרומה שלו לעם ישראל בדיוק בצמתים שהיה זקוק לכך". תיכנס לחיים הפוליטיים ותנסה להשפיע על פתיחות גם ברמה הלאומית? הצעד הראשון יהיה להפחית את הפחד מאנשים שחושבים אחרת ממני, ולהפנים שנקודת המוצא של רובם היא שהם רוצים לעשות טוב, ולא 'לגנוב לי את המדינה'. מסירות עצומה. הרב עובדיה יוסף ז"ל עם שמעון פרס ז"ל. / לע"מ Moshe Milner
17 אסכולה 12 "אני משתדל להישאר עם ראש פתוח ולא לפסול שום דבר. אני משתדל גם שכל מעשיי יהיו מכוונים לשם שמיים ולתיקון עולם איפה שאני יכול להיות באופן הכי טוב. אני אומר לתלמידים שלי הרבה פעמים: 'תלכו לישון בידיעה שהעולם מקום קצת יותר טוב בזכות משהו שאתם עשיתם'. ואני שואל במבט מקרו – לאילו מקומות אני יכול להגיע שבהם אני אעשה טוב יותר?" את הצעד הראשון כבר עשית: ענית תשובה של פוליטיקאי... (צוחק) "היום אני מנהל חטיבת ביניים שחרית – זה מקום שאני עושה בו טוב. ואם אני איפתח לאפיקים אחרים, כמו פוליטיקה, זה בגלל שארגיש שאני יכול לעשות טוב יותר בעולם. אם אני ארגיש שאני אוכל להיות שותף לתיקון עולם – ארצה להיות בפוליטיקה". ואם הדבר תלוי בך, מה השינוי המשמעותי ביותר שצריך לעשות כדי שהחברה הישראלית תהיה במקום טוב יותר? "אחד הדברים הכי משמעותיים שאני חושב שאנחנו צריכים לאמץ כחברה זה קצת להפחית את הפחד. אני מרגיש שיש המון פחד: מה הצד השני רוצה לעשות, ולאן הוא רוצה למשוך אותי? הימנים מפחדים מהשמאלנים, השמאלנים מפחדים מהימנים. נוצר מצב שבו אנחנו מאמינים שהסכנה הכי גדולה בחברה הישראלית היא לא מהאויבים שלנו אלא מהקבוצה הפוליטית השנייה. ובגלל שאני חושש מהקבוצה השנייה, המעשה הפטריוטי־כביכול הוא לחשוב איך אוכל לפגוע בקבוצה שמנגד. אז הצעד הראשון יהיה להפחית את הפחד מאנשים שחושבים אחרת ממני, ולהפנים שנקודת המוצא של רובם היא שהם רוצים לעשות טוב, ולא 'לגנוב לי את המדינה'. "אחרי שמורידים את אפקט הפחד, צריך להבין שהאידיאל במציאות מתוקנת הוא שהחברה השבטים 12 הישראלית היא הומוגנית. שמודל אם מישהו אומר לי 'הזהות שלי אחרת, אני נמשך לבן המין שלי', מי אני שאתווכח איתו? מי אני שאגיד לו שהוא טועה? יש פסוק בתורה – ויש מציאות. הוא הגיוני, והעובדה שיש קבוצות אוכלוסייה שונות עם נורמות נפרדות ומערכת אמונה שונה משלנו – זה לא רק בסדר, זה אפילו מבורך. והבשורה תהיה להראות איך קבוצות שונות יכולות לחיות באחווה זו לצד זו ולהבין שהמרחב הציבורי אף פעם לא יהיה במאה אחוז על פי מערכת האמונות שלי. את הבית שלי אני יכול לנהל על פי מערכת הערכים שלי, אבל ברגע שפתחתי את הדלת ויצאתי למרחב הציבורי – אני חייב להבין שמערכת הערכים שלי חייבת להתפשר עם מערכות ערכים אחרות. ובאותה נשימה אני יכול לקבוע שיש לי קווי יסוד שעליהם אי אפשר להתפשר. שהם קווים אדומים". מהם קווי היסוד שעליהם אתה לא מתפשר? "גיוס למשל. אין מקום לדון בפטור מגיוס למגזרים שלמים. אם אנחנו חברה חפצת חיים, אז הדרך להילחם באויבים שלנו היא קיומו של צבא חזק. לא יכול להיות שיש אנשים שחייבים לשרת ואחרים שמקבלים פטור. זה שגוי הלכתית, וזה מפורר את החברה שלנו מבפנים. אז גיוס לכולם הוא דוגמה לקו יסוד שלא יכול להיות נתון לוויכוח. "על הרבה דברים אחרים אפשר וצריך לדון, תחת המטרייה שהמדינה שייכת לכולם, וחייבים להיות מוכנים להתפשר. בתוך המוסכמה של חיים משותפים אפשר להתחיל לדבר על האופן שבו יתבצעו פה טקסי נישואין, אם תהיה תחבורה ציבורית בשבת, כיצד ישמרו על כשרות במרחב הציבורי, וכן הלאה. ופשרה טובה תהיה פשרה שבה אף אחד לא יקבל את מלוא בקשותיו. ההישג יהיה חיים משותפים. אני, למשל, לא נוסע בשבת חוץ מבמקרה של פיקוח נפש, וכך אני מחנך את בנותיי. אבל אני בעד למצוא פתרון תחבורתי למי שיש לו צורך לנסוע בשבת, על אף שזה לא חלק ממערכת הערכים המלאה שלי. אז אני מוכן לוותר כאן בשביל לשמור על הדבר החשוב יותר מבחינתי, שהוא החיים ביחד. מבחינתי, זהו הערך המרכזי".
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==