12 אסכולה 34 בראש ובראשונה ליותר רלוונטי ולכאורה גם ליותר מקצועי. "ואפשר לשאול עוד שאלה: אם העובדה שיש לי משפחה בעזה אוסרת עליי לכאורה לסקר את מה שקורה פה – האם אותו הדבר רלוונטי גם לעיתונאים שחלילה איבדו את יקיריהם בפיגוע? האם מישהו יעלה על דעתו להגיד לאב שכול 'שכלת בן ולכן אתה נגוע?' ברור שלא. רק בגלל שאתה ערבי אתה חשוד מיידית. במיוחד אם יש לך קשר או הבנה או אם עבדת בכלי תקשורת פלסטיני ויש לך קרובי משפחה בגדה או בעזה. ולכן במובן הזה מאז השבעה באוקטובר העבודה והסיקור של המלחמה והסכסוך הישראלי־פלסטיני נהיו כמעט בלתי אפשריים". מג'אדלה נחשב לאחד הקולות הבולטים והמושמעים ביותר בחברה הערבית בישראל ובתקשורת הישראלית בכלל. הוא נולד ומתגורר בבאקה אל־גרבייה והתחנך בבית הספר החקלאי "ימה" בכפר הערבי זמר. בהמשך למד תקשורת במכללה האקדמית "עמק יזרעאל". אביו, ראלב, היה ח"כ מטעם מפלגת העבודה וכיהן כשר המדע, התרבות והספורט. מג'אדלה משמש כמנהל חטיבת החדשות וכמגיש בכיר ברדיו א־נאס (רדיו נאס), המשדר ; ויש לו 12 מנצרת; כפרשן ופנליסט בחדשות זכה בפרס המכון 2023 טור בעיתון "גלובס". ב־ הישראלי לעיתונות. החברה הישראלית פצועה כרגע, אבל אולי סיום המלחמה יכול להתחיל לרפא את הפצע גם מול החברה הערבית־ישראלית? "ראשית, אני לא בטוח שהחברה היהודית בכלל רוצה לרפא את הפצע הזה, זאת הבעיה. לצערי הרב אני חושב שיש הרבה גורמים – במיוחד גורמים פוליטיים, אבל גם גורמים בתקשורת ובמוסדות אחרים – שרואים בשבעה באקוטובר מנוף לדיכוי המיעוטים, ובמיוחד המיעוט הערבי. מבחינתם, לא מדובר בבאג אלא בברירת המחדל. הם סבורים שערבים לא צריכים להתבטא – עליהם להוריד את הראש ולא להביע עמדה. בנבחרת ישראל, למשל, חלילה שהשחקנים הערבים יביעו עמדה נגד המלחמה, וזאת בזמן ששחקנים יהודים אומרים שצריך להשמיד את עזה. אז הבעיה הראשונה היא שצריך להיות רצון להסתכל על הפצע ולהכיר בכך שהוא בכלל פצע. "אבל בהנחה שמדלגים מעל המשוכה הזאת, ואם יוצאים מתוך הנחה שבאמת רוצים לרפא את הפצע בין החברה היהודית לחברה הערבית בישראל – אז אני חושב שצריך טיפול אנטיביוטי מקיף שכולל גם שיקום. יש צורך בחשבון נפש עמוק של המערכות. למשל, בעולם התקשורת נעשה עוול לא רק לציבור הערבי, אלא גם לעולם הערבי – לסעודים ולמצרים. כולם 'אנטישמים'. אני לא אומר שאין אנטישמיות, אבל התיוג הזה הפך להיות פתרון קל. "ולכן התקשורת הישראלית צריכה לעשות חשבון נפש לגבי הסיקור, לא רק של החברה הערבית בתוך ישראל, אלא גם לגבי הסיקור באזורים הפלסטיניים, בעזה ובגדה. ודבר נוסף, השלישי שצריך לקרות, הוא עבודה אזרחית מאומצת של עמותות ושל החברה האזרחית בניסיון לשלב ולהשתלב כמה שאפשר בתוך החברה הערבית". איפה הביקורת שלך פנימה אל החברה הערבית, שמעדיפה פעמים רבות להתבדל? למה, למשל, אנחנו לא רואים עוד עיתונאים שמנסים להשתלב במרחב הציבורי הכללי כמוך? למה יש ירידה באחוזי הצבעה של ערבים במערכות בחירות ובסקרים? "לאורך שנים, עוד בתקופות שהיה מותר לערבים להופיע בתקשורת, היו שואלים למה אין עוד ערבים בתקשורת העברית. הבנתי שלא היו מספיק עיתונאים ערבים מוכשרים שרוצים להיות במערכות האלה, כי חלק מהמחיר שאתה צריך לשלם כשאתה נמצא בתקשורת הערבית בישראל היא להיות חשוף לדה־לגיטימציה בלתי פוסקת. ואנחנו רואים שכיום יש ממשלה שלמה וגורמים
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==