47 אסכולה 12 שלא נגמרת, חטופים שעדיין שם, וכל האסונות שפוקדים אותנו בדרך, כמעט בכל פרמטר. יש לבני אדם נטייה טבעית להתקפל ברמה האישית, לזחול פנימה כמו צב לתוך השריון או שבלול לתוך הקונכייה ולחכות עד יעבור זעם. "אבל אני מאמין שבנקודה שבה אנחנו נמצאים אין לנו את הפריביליגיה להתקפל. ברגע שיצאתי החוצה אל המצלמות, או התחלתי לנאום על במות ולהוביל אנשים, הבנתי שיש לי תפקיד קצת יותר גדול בתקופה הזאת, ושאני בר־מזל שיש לי יכולת להשפיע ולשנות דברים על ידי עשייה. ואני לא חושב שאני שונה או מיוחד, חוץ מבעובדה שעברתי סוג של תהליך 'התגלות' – לא במובן האמוני או הדתי, אלא במובן של הפנמת המציאות. בשלב מסוים הגעתי להכרה שצריך לעשות כמה שיותר דברים טובים ולא לעצור, כדי להביא שינוי. "אם יש לי יכולת לבנות, אז אני הולך ובונה. רואה אנשים עומדים מול שוקת שבורה, ורואה לנגד עיניי את סבא וסבתא שלי שבנו את הקיבוץ, ומבין שניתנה לנו הזדמנות לתרום בתוך כל השבר הזה. אותו הדבר בעולמות המחאה או החינוך, ובכל תחום שיכול לקדם אזרחים, ולתת עוד ועוד נקודות של אור, של עשייה, של אלטרנטיבה. וחשוב לי להציג את השינוי עכשיו, ולא לחכות שיהיה שינוי גדול בזירה הפוליטית". איך אתה מסביר את הפער בין מה שקורה בהנהגת המדינה לבין הרחוב? למה אנחנו מופתעים כל פעם מחדש מרוח ההתנדבות, מהמחאה, מהנכונות לתרום? "אני חוזר לעקרונות. אותי זה לא מפתיע. כי אפשר להאשים את כולם ולהגיד 'הם רעים, הם לא בסדר, הם לקחו, הם חטפו לנו'. יש כוחות אדירים בשטח, ואני מאמין באמת בכוחם של אנשים לשנות. אני רואה את האנשים שאיתי בהפגנות ובמסגרות שבהן אני פועל, וגם אתה מכיר אותם. אלה האנשים הכי טובים שיש, אנשים שבזכותם המדינה השיגה את היתרונות שיש לה. "אנחנו לא היינו בזירה הציבורית הרבה שנים. דאגנו לכלכלה ולמשק, עשינו פעולות מדהימות במגזר השלישי, ועסקנו בחקלאות ובהתיישבות. "חשוב לי להציג את השינוי עכשיו". מתוך מחאת אחים dpa picture . ואחיות לנשק alliance / Alamy Stock Photo
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==