5 אסכולה 12 בין שיהיו בחירות בקרוב ובין שלווא, בין שתסתיים המלחמה סופית ובין שתתחדש בחזית אחרת (או בסיבוב חוזר מול אחת משבע החזיתות שכבר הכרנו) – ישראלים רבים מרגישים שהגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. זה אומר הנהגה אזרחית חזקה, ערכים ברורים, סדרי עדיפויות אחרים ומבט רחב יותר לעבר העתיד. איכשהו, בתוך הכאוס שאליו נקלענו, צריך להרכיב משקפיים חדשים שיאפשרו להתבונן על המציאות בפוקוס אחר. וזה אומר גם חידוש בריתות אזרחיות ושבירת מוסכמות בתחומים כמו דת ומדינה, חוקה ומשפט, מחאה וחופש ביטוי, עיתונות ותקשורת ועוד. קשה למצוא נושא אחד שעליו יש בציבור הסכמה מוחלטת – אבל אולי דווקא כאן, לקראת סופו של העשור השמיני, טמונה ההזדמנות הגדולה: לעצב מחדש את השיח הישראלי. יש מי שיצביעו על התוהו ובוהו שאליו נקלעה ישראל בקונטקסט של המשבר העולמי: עליית המשטרים הפופוליסטיים, ירידת קרנה של הדמוקרטיה הליברלית, שבירה של ההסדרים הבינלאומיים שנוסדו אחרי מלחמת העולם השנייה, בריונות ברשתות החברתיות, קריסת המערכות הציבוריות, משברי ההגירה, צמיחתה של "האמת האלטרנטיבית", וריבוי הסכסוכים האלימים אחרי שנים של אשליית שלום ו"קץ המלחמות". ובכל זאת יש הבדל: ישראל היא מדינה צעירה יותר מרוב מדינות המערב, נטועה באזור שאינו חפץ בה, ללא גבולות מוסדרים. בהיעדר חוקה ועם ריבוי מופרע ממש של סכסוכים אלימים מצפון, ממזרח ומדרום – ישראל הפכה ל"מדינת אי" המתהדרת בכך שהיא מוקפת אויבים, למרות שלפעמים נדמה שהיא האויב הגדול ביותר של עצמה. בניגוד לארה"ב, בריטניה או צרפת, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה ניסיונות מסוכנים של טלטלה משטרית ממושכת. בכל פעם שמורידים פה את העין מהכדור – משהו קטסטרופלי מתרחש. זה אולי הלקח הגדול ביותר מאירועי שבעה באוקטובר, שאיש לא חותם לנו שהיו חד־פעמיים. הגיליון הזה, אקלקטי במכוון, נועד להזכיר לנו את כל הדברים האלה. ועוד משהו קטן, הוא מזכיר בכוכבית: יש פה ציבור גדול וחזק שרוצה למשוך קדימה. ציבור שנטוע עמוק בעשייה, ביזמות, באלטרואיזם ובאהבת המולדת. בניגוד לדכדוך שניבט מהמסך ומהמראה כל בוקר כשקמים לחדשות קשות – יש פה תשוקה לחיים וליצירה, בכל התחומים. ולציבור הזה מגיעים אנשים שראויים להתוות לו דרך, בכל תחום של החיים. לא באנו לקבוע מה צודק, אלא לתת במה לאנשים שפועלים למען עתיד משותף טוב יותר. הגיליון הזה לא ורוד בשום צורה. הוא לא שואף "לנצח ביחד" ולא מתיימר לייצג את כולם באופן שווה. הוא לא "אובייקטיבי" ולא מתכחש לאתגרים, לקשיים ולכישלונות. הוא לא תחרותי, ואין בו דירוג של "היפים והנכונים". ויש בו, לצד האופטימיות והתקווה, גם התרסה, זעם, תחושות של תסכול וכאב. וכמו ישראל של פעם – ישראל שחשבנו שאנחנו מכירים – הגיליון נולד משילוב מוכר של אהבה ודאגה. קריאה מהנה, אבנר הופשטיין צריך להרכיב משקפיים חדשים וזה אומר גם חידוש בריתות אזרחיות ושבירת מוסכמות בתחומים כמו דת ומדינה, חוקה ומשפט, מחאה וחופש ביטוי, עיתונות ותקשורת ועוד. קשה למצוא נושא אחד שעליו יש בציבור הסכמה מוחלטת – אבל אולי דווקא כאן, לקראת סופו של העשור השמיני, טמונה ההזדמנות הגדולה: לעצב מחדש את השיח הישראלי.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==