51 אסכולה 12 והמשאבים שלה. אני חושב שדווקא ההפך: ארגונים כמו שלנו יכולים לתת השראה למדינה, לדרבן אותה, לשמש דוגמה לדרך שבה הדברים באמת צריכים להתנהל. איך באמת משיגים התקדמות כשמביאים תרומות מחו"ל ומגייסים כספים למען בנייה מחדש, או איך אפשר להניע את הציבור בהמוניו לבוא ולתרום. אנחנו נותנים דוגמה ליצירתיות ולהשראה גם מול מנהלת תקומה: בניהול יעיל של תקציב, בקידום מהיר של יוזמות. "אז הטענה הזאת ש'אנחנו עושים חיים קלים למדינה' לא מחזיקה מים, והיא לא מרפה את ידינו. אני לא מתכוון להשתנות או לשנות את דרכי. אם אני רואה את קיבוץ כפר עזה הרוס, אני הולך לסייע לבנות אותו מחדש. אם אני רואה את ניר עוז שומם, אז נשלח לשם קבוצת מתנדבים שתבנה עשרים יחידות לכוח החלוץ. נכון, המדינה הייתה צריכה להיכנס לזה הרבה יותר מוקדם, אבל אני בתפיסה שאני המדינה, כל אחד מאיתנו זה המדינה, ואני לא מוכן לתת להכול לקרוס רק כי יש מי שדוגל במדיניות של גרירת רגליים". מאין אתה שואב אופטימיות כזאת? הרבה מסתכלים מסביב ורואים רוע, שחיתות, משיחיות, אובדן דרך ושנאה. איך אתה מצליח להסתכל על חצי הכוס המלאה? "אני לא סתם בן אדם אופטימי. אני מסתכל על יחסי הכוחות, על הכישרון, על היכולות, על כל מה שהפך את ישראל להיות מה שהיא הייתה ומה שהיא תהיה. כל מה שנתן לישראל את היתרון שלה על שכנותיה. אנשים התעוררו ומוכנים לעשות הרבה מאוד בשביל שהמדינה הזאת תצליח שוב. תשגשג, תפרח, תצטיין, תהיה טובה יותר. יש לנו שתי ברירות – או מדינה דמוקרטית ליברלית, משכילה, מתקדמת, טכנולוגית, שאזרחיה ערֵֵבים זה לזה; או מדינה לא דמוקרטית, כושלת, ענייה, קנאית שאזרחיה מפולגים ומתקשים לחיות יחד. "מזמן הבנתי שהמטרה היא לנסות לדכא אותנו, להשאיר אותנו מדוכאים ומיואשים. אתמול היינו בהפגנה הגדולה בכיכר החטופים עם התינוק שלנו. ואתה רואה מאות אלפי אנשים מגיעים בחום, מכל רחבי הארץ: מהשפלה, מהצפון, מהעוטף. אלה מספרים דמיוניים ממש. אנשים שנוסעים יום שלם כדי להגיד 'תחזירו את הבנים שלנו הביתה'. הם זועקים זעקה שפויה ואמיתית מתוך הלב. ומצד שני אתה רואה את הממשלה שעושה הכול כדי להפוך אותנו למוקצים. אסור להיכנע לזה". אתה לא חושב לפעמים שצריך להחריף את המאבק? אולי ראשי המחאה הם ילדים טובים מדי? "קודם צריך להזכיר שמדובר במיליוני אזרחים ששותפים למחאה הכי נחושה, רגועה ולא אלימה שיש. התנהגות פשוט מופתית. בכל מה שקשור לאלימות בהפגנות או ניפוץ חלונות וכו' – זה מחזיר אותי לדיון בהתחלה: אני באופן אישי לא מתכוון לחרוג ממנהגי ולהשתמש בכלים שלא משקפים את דרכי. אני גם לא חושב שמדובר בדרכים יעילות שיביאו לשינוי. להיפך, שימוש באלימות מול הממשלה הזאת רק ייתן להם הזדמנות לפלג, לשסע ולהסית. לקרוא לנו טרוריסטים, עבריינים ואנרכיסטים. "אני חושב שצריך לסמן את גבולות המחאה בהתאם למה שאנחנו מאמינים שלגיטימי, כאזרחים מעורבים שאכפת להם מהמדינה הזאת, ולהתנהל עם דוגמה אישית שכל כך חסרה לילדים שגדלים כאן. המירוץ לתחתית לא נגמר – יש סכנה גדולה שהממשלה לא תשמור על טוהר הבחירות, ואני מניח ששבירת כלים מהסוג הזה מצידם עלולה להוביל את כולנו למקומות שאף אחד לא רוצה להיות בהם. ברגע שהתחלתי להוביל אנשים, הבנתי שיש לי תפקיד ושאני בר־מזל שיש לי יכולת להשפיע ולשנות דברים על ידי עשייה. "אני רואה לנגד עיניי את סבא וסבתא שלי שבנו את הקיבוץ". למעלה: בית שרוף בניר Avreymaleh, CC . עוז BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons למטה: מתוך המחאה. Hanay, CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Common
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==