12 אסכולה 8 את הזרעים, לפעמים בדמעה, ואתה יודע שאת הפירות תוכל לקצור רק בהמשך, ממש לא מייד, בתקווה שזה יהיה ברינה. "זה נכון גם מטאפורית וגם מעשית. בין אם בהמתנה של חצי שנה עד הקציר בגידולי שדה או מספר שנים להבשלת הפרי על העצים, ובין אם זה בשנים ארוכות של חינוך אוניברסיטאי או חינוך בכלל. בשני המקרים אנחנו מניחים יסודות למה שנרצה לראות בעתיד, וגם מבינים שצריך להמשיך לעבוד בזן שמצפים לשלב של הקטיף או הבציר. לפעמים יש גם כישלונות, וצריך להיות ערוך נפשית לאפשרות הזו. ללא חשיבה מהסוג הזה אתה לא יכול לעסוק לא בחינוך ולא בחקלאות. "המרכיב המשותף הנוסף בהקבלה הזו הוא באמונה שבמעשיך אתה עוזר לבנות עתיד טוב יותר עבור אזרחי המדינה. במקרה של אוניברסיטה כמו שלנו, זה אומר שאתה עוסק בבניית תשתיות למידה פיזיות ודיגיטליות מהמתקדמות בעולם; בכתיבת ספרים עדכניים ללמידה עצמאית, מתוך גישה דידקטית מעולה בכל תחומי הידע; בארגון מערך לימודי שמתאים לכל אחת ואחד מהסטודנטים שיש להם יכולת למידה ברמה אוניברסיטאית; ובקידום מנגנוני ליווי והכוונה שמותאמים להקשר התרבותי הייחודי לכל אחד מחלקי החברה בישראל. "אנחנו מעשירים את עולם הידע של הסטודנטיות והסטודנטים שלנו, ומכינים אותם לשוק התעסוקה העדכני, אבל לא רק אליו. יש גם את הצד הנורמטיבי: לעזור להם לפרש ולהבין את העולם סביבם מתוך נקודת מבט עשירה יותר, להיות בעלי יכולת לחשיבה ביקורתית ועצמאית, אנחנו מאמינים ולהיות אזרחים מעורבים. שבעשייתנו זו, אנו מקיימים את ייעודנו". כשאתה מתבונן על תפקידך כנשיא האוניברסיטה סטודנטים עם פריסה ארצית 47,000 שמשרתת כ־ ייחודית ונגיעה בכל פינה כמעט מצפון ועד דרום, האם –וגם מגוונת מאוד מבחינה סוציואקונומית אתה חושב על התפקיד שלך גם מנקודת מבט מנהיגותית? האם אתה מנסה להנחיל נורמות מסוימות בתפקיד רגיש כזה או שאתה מעדיף להתרכז בתפקיד האקדמי? "תפקיד מנהיגותי באוניברסיטה איננו תפקיד אקדמי בלבד. הוא כולל בתוכו גם מהלכים של קביעת נורמות ציבוריות. ניהול מוסד ציבורי רחב היקף, תוך הקפדה על שקיפות וניקיון כפיים, קידום מינויים (אקדמיים ומנהליים) על פי כישורים ולא על פי קשרים, ועבודה תקינה מול הרגולטורים ומול גופי הביקורת – כל אלה דברים שרחוקים מלהיות מובנים מאליהם במציאות הישראלית של היום, והחתירה לממשם היא כשלעצמה אמירה ערכית שיש בה ניסיון להשפיע על הנורמות החברתיות בכלל. "בעידן של אווירה פופוליסטית ושל רשתות חברתיות שמעצבות את התודעה הציבורית, אפילו הסמכות של המומחים לפסוק הלכות בתחומם המקצועי המובהק, כגון רפואה או משפט, מוטלת הציבורית, ולא כל לעיתים קרובות בספק בסְְפֶֶרה שכן יכולתם (ואפילו זכותם) להתבטא בתחומים בעלי עניין ציבורי־פוליטי. ולמרות זאת, כאנשי אקדמיה, אנחנו מומחים לא רק לתחומי הידע של כל אחד מאיתנו, אלא גם לעניין היותר רחב של ניהול אקדמי וקביעת נורמות בתחומים שאנחנו אמונים עליהם. לכן, המדינה הסמיכה אותנו במסגרת תפקידינו השונים – נשיא, רקטורית, דיקנים או מרצים – לעצב ולקבוע את הנורמות הרצויות של ההשכלה האקדמית: לקבוע תוכניות לימוד, רף לקבלת תואר, תוכן של קורסים, תנאים להצלחה בקורס, מתן כלים לתמיכה, ואפילו אפשרות ענישה בהליך משמעתי. אנחנו משחקים תפקיד מפתח בקביעת דמותם של בעלי המקצועות ושל הרף המינימלי להסמכה בהם. וזה אומר שבאופן אינהרנטי, הגדרת תפקידנו כוללת את החובה לקביעת נורמות בעלות השלכות מרחיקות לכת על דמות החברה והמדינה". "בשנתיים האחרונות אנחנו מצויים בשיח מאוד אינטנסיבי וממש לא פשוט עם גופים כמו הצבא או ועדות הכנסת, בנוגע לשאלה של הניסיון להפקיע מהאקדמיה את הסמכות ולהעבירה לידיים פוליטיות – אפילו במהלכים של חקיקה שהם אולי תקינים מבחינה פורמלית – הוא חמור ברמה הערכית.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==