12 מציגה דילוגים בחלל תוך התעלמות ממגבלות הגוף האנושי, וחיבור בין נקודות מבט מרובות, שגם הוא איננו זמין לאדם המתהלך במרחב. אלא שהתהליך אינו מסתיים כאן. מרכיב מלאכות מדומות ה"מלאכה" בכותרת מלמד שהאמנים מתעקשים לקיים נוכחות אנושית בלתי אמצעית בתהליך היצירה לכל אורכו, ולהפגיש דימוי וירטואלי עם ממשות חומרית. לצורך זה נבנה בסטודיו דגם פיזי של אחת מגומחות הגלריה, שבהן הוצגו לבסוף הדימויים. בתוך הדגם הזה, , כלומר 1:1 שנבנה בעץ בקנה מידה של נאמן למידותיו הממשיות בחלל, הרכיבו וגנר וניסים את המרחבים המדומיינים באמצעות קולאז' של קטעי תצלומים. השיבושים שאנו רואים נוצרו אמנם בהשראת הדיאלוג עם מודל המידג'רני, אך בעיבוד הסופי הקפידו האמנים להתרחק מן הגרסאות שהוא יצר. כל הדימויים המוצגים בתערוכה הם פרי קומפוזיציה שנוצרה בתודעה אנושית ובוצעה בחומר – בגזרי נייר ובד, לפני שצולמה שוב והודפסה על שקף חלבי. התעקשותם של האמנים לבנות בחומר ממשי את מרחב הלא מודע הארכיטקטוני שנחשף במהלך הדיאלוג עם המכונה, מגיעה עד כדי שימוש בבד רשת כדי לדמות רשתות פיקסלים ורעש דיגיטלי. בכך הם מעניקים לממד הערטילאי של המידע ביטוי חומרי בר־מישוש. ראוי להיזכר כאן בדבריה של חוקרת התרבות Katherine הדיגיטלית קתרין היילס ( 2 N. Katherine Hayles, How We Became Posthuman: Virtual Bodies in Cybernetics, Literature, and Informatics (Chicago and London: The University of Chicago Press, 1999). 3 Sherryl Vint, Bodies of Tomorrow: Technology, Subjectivity, Science Fiction (Toronto: University of Toronto Press, 2007). ), אשר עמדה לפני שני עשורים Hayles ויותר על המשמעות האתית של הנהייה אחר הווירטואלי אגב התעלמות מן העובדה שהאנושות היא ביסודה בשר ודם. בספרה מתריעה היילס 2 "כיצד נהיינו פוסט־אנושיים" כי גם בעידן פוסט־אנושי מסוכן להתעלם מן העובדה הקיומית, והיא שבני אדם נשארים ויישארו מעוגנים בגוף. אם נתפתה לתפיסה שלפיה הגוף הביולוגי הוא רק "תאונה היסטורית", מזהירה היילס, סופנו שנתעלם מן הפגיעוּת האנושית המהותית. חוקרת התרבות ) עמדה אף היא Sherryl Vint( שריל וינט על הצורך החיוני לשמר את המודעות לגוף החומרי בעידן הפוסט־אנושי כדי לקיים ממד של אחריות אתית כלפי הזולת, גם בעידן שבו הגוף, מגבלותיו וסבלותיו אינם רלוונטיים עוד 3 לכאורה לקיומנו. הקולאז'ים שמציגים וגנר וניסים בשורת הגומחות המוארות בגלריה אינם מסתירים את התפרים ואת סימני הגזירה ואינם חותרים לגימור דיגיטלי מושלם. הם מעשה ידי אדם, ליתר דיוק ידיה של האמנית שירלי וגנר, שאולי רעדו קצת כאשר גזרה והדביקה שכבות של בד ונייר בתוך גומחה מעץ. הפגיעוּת האנושית ניכרת במבט מקרוב בדימויים וגם בווידיאו, שכמותם אינו מתיימר לגימור מושלם. כאשר מרחיקים את המבט, ניתן לחוש בנימה פיוטית ואפילו בנשגב – למול הגומחות המוארות, דמויות חלונות ויטראז' בהיכל תפילה, שמתעקש להישאר אנושי בעידן פוסט־אנושי.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==