חידוש פני האסלאם

חידוש פני האסלאם סדרת ספרי "האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת" מסבירה כיצד התמודדו זרמים שונים באסלאם בזמן החדש עם הצורך בחידוש וברפורמה, החל מהסתגרות מפני המערב, דרך אימוצו המוחלט ועד התנגדות פעילה ורדיקלית

מה הם הפתרונות שמציעות תנועות אסלאמיות למצוקות האסלאם בזמן החדש? מהן הדרכים שהן מציעות לחידוש פניה של הדת ולהשבת כוחה וחיוניותה הראשוניים? זוהי אחת מסוגיות היסוד שבהן עוסקת סדרת ספרי "האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת". "לכאורה, לאסלאם, כמו לכל דת, יש נטייה לשמר את אשר התקדש ולהתנגד לשינוי. ואולם, לכל אורך ההיסטוריה האסלאמית שבה ועלתה הקריאה לחידוש פני הדת לנוכח הפער בין המודל המקורי והטהור לבין המציאות בעולם המוסלמי", אומרת פרופ' דפנה אפרת, ממחברי סדרת ספרים זו שבהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

השאיפה להתחדשות דתית

השאיפה להתחדשות באסלאם שבה ועלתה בזמן החדש מתוך שילוב של דינמיקה פנימית עם אתגרים מבחוץ. "לעתים טועים לחשוב שהמערב הוא שהניע את תהליכי ההתחדשות, ובכך עורר את המזרח האסלאמי מתרדמתו. אולם הדחף היה קודם כול מבפנים", מבהירה פרופ' אפרת. "יסודו הוא תחושה של קיפאון, התרחקות מערכים ומדפוסים טהורים, אפילו תחושות של ניוון, קלקול וסטייה. לכך נוסף הצורך להתמודד עם החדירה הצבאית, הפוליטית, וחשוב מכך - התרבותית, של המערב".

"עם זאת, החיפוש אחר המורשת של האסלאם הטהור - פנים רבות לו. תנועות אסלאמיות שונות זוכרות ומזכירות באופן שונה את העבר "הטהור", מתוך שהן מציעות פרשנות שונה ליסודות "האמיתיים" של האסלאם הגלומים בכתבי הקודש: התורה שבכתב - הקוראן, והתורה שבעל-פה - החַדית'. תנועות התחייה והרפורמה על סף העת החדשה פנו בעיקר לספרות החדית', למסורות הנבואיות. הן ביקשו להחיות את המודל של הנביא מוחמד בכל הקשור לערכים מוסריים ולהדרכה הרוחנית. בראש תנועות התחייה הללו עמדו שייח'ים סופיים, שביקשו לשלב את החסידות עם דרכי ההלכה, את הצד הרוחני עם הצד הלמדני-הלכתי של הדת. השייח'ים הללו הזרימו דם חדש באסלאם, ובמשנתם ובדרכם שימשו השראה למנהיגים מיליטנטיים של תנועות תחייה ורפורמה, שנפגשו עם העוצמה של המערב ונשאו את המאבק נגד החדירה של המערב".

הסתגרות מול התמערבות

"המפגש עם המערב הוליד גישות שונות, שנתנו לבעיה מענה שונה", אומרת פרופ' אפרת. "גישה אחת הייתה הסתגרות מפני המערב והגנה על המסורת. דרך זו נקטו "שומרי החותם" של האסלאם, אנשי המסורת, שהחזיקו גם במשרות דתיות הקשורות לשלטון".

"מהצד השני של המתרס עמדו כאלה שבחרו להתנער מן האסלאם ולאמץ את דרכי המערב. הם בחרו באידאולוגיה חילונית, שמעמידה במרכז את האדם ואת היחסים שבין האדם לבין חברו, תחת היחסים שבין האדם לבין האל. מצדדי גישה זו אימצו את רעיון הלאומיות, שלפיו ההשתייכות לקבוצת הלאום העל-דתית עומדת במרכז, ואילו הדת לעומת זאת, היא עניין פרטי שבין האדם לבין אלוהיו. מהבחינה המעשית דגלו המתמערבים גם בחילון של מוסדות החינוך והמשפט, שעד התקופה המודרנית היו תחת השליטה של חכמי הדת המסורתיים".

התאמת האסלאם לזמן החדש

בין שתי הגישות, זו המסתגרת מפני המערב וזאת המאמצת את דרכיו, עמדו שתי גישות נוספות. האחת, זו של "המודרניסטים המוסלמים", חיפשה בקוראן את היסודות לרעיונות מערביים. "המודרניסטים המוסלמים פרשו מחדש את מערכת הערכים המסורתית, וזיהו בה את היסודות לרעיונות מערביים לכאורה", אומרת פרופ' אפרת. "למשל, רעיון הדמוקרטיה הפרלמנטרית, שלטענתם קיים ברעיון ההתייעצות, או רעיונות הליברליזם בנוגע למעמד האישה וליחס ללא-מוסלמים. באשר לפוליגמיה, שבגינה נתון האסלאם לביקורת רבה, טענו המודרניסטים כי הקוראן מורה על לקיחת עד ארבע נשים מבין האלמנות או היתומות, כלומר, הטעם לכך הוא הגנה ועזרה לחלשים בחברה. בדומה למתמערבים, גם המודרניסטים ביקשו לערוך רפורמה במוסדות המשפט והחינוך, אך לא בדרך של דחיקת המערכות המסורתיות, אלא בדרך של שינוי מבפנים".

המענה הרדיקלי

הזרם הנוסף קרוי סַלַפִיה, שם שנגזר מן המילה "סלף" - האבות הראשונים של האסלאם. זהו זרם רחב מאוד, שיש בו גוונים רבים, ובתוכם הרדיקליזם האסלאמי. "נציגי הגוון הרדיקלי של הסלפיה מבקשים להחיות את האידאל הפוליטי של עליונות האסלאם ולהקים מדינה הלכתית, לפי תפיסה נוקשה מאוד של החלת החוק הקדוש (השריעה). תנאי לכך הוא האסלאמיזציה של החברה, הפנמת הערכים הטהורים של האסלאם. מהלך כזה ייעשה באמצעות יצירת דמות חדשה של מאמין: מאמין החותר לקיים את האידאלים הפוליטיים והמוסריים של האסלאם, ומסרב להסכין עם שלטון שאינו מקיים אידאלים אלה. על מאמין אידאלי להיות בעל סבלנות רבה, שכן האסטרטגיה של המהפכה הדתית מבוססת על הרעיון של אורך רוח, הסַבּר, עד לבוא השעה הנכונה" אומרת פרופ' אפרת. רעיון הסבר מהווה מעין תחליף לדגם של ההגירה מחברה כופרת לסביבה חדשה, גיבוש הרעיון המהפכני במקום החדש, והשיבה לחברת המוצא כדי להשליט בה את האמונה החדשה. זו הייתה דרכו של הנביא מוחמד בשנת 622, כשהיגר עם קומץ חסידיו ממכה לית'רב (לימים מדינה). אולם, רוב הזרמים הרדיקליים בימינו אינם נוקטים דרך של הגירה מהחברה הכופרת, שכן המשמעות שלה היא דחיקה לשוליים, ואולי אף הכחדה ארגונית. במקום זאת, הזרמים הללו נוקטים דרך של פעולה בתוך החברה, כדי להגדיל את קהל התומכים בפעולה ובמרי. בתוך כך מטיפים מנהיגיהם לעמידה סבלנית ואיתנה עד שיבשילו התנאים להנפת דגל המהפכה.

נמצא אפוא כי בדומה ל"שומרי החותם" ולמודרניסטים, גם הרדיקלים המוסלמים מבקשים לשוב אל המקורות האסלאמיים. אולם בשונה מהם, אין הרדיקלים מסתגרים בתוך ניסיון להגן על המסורת או פותחים את המערכת המסורתית כדי להתאימה לצורכי הזמן החדש. אדרבא, הם דוחים את תרבות המערב בשאט נפש ובד בבד נוקטים אקטיביזם פוליטי וחברתי. גם פרופיל ההשכלה שלהם שונה. הרדיקלים הם על-פי-רוב בעלי השכלה מערבית, ואילו השכלתם הדתית הפורמלית מצומצמת או כלל אינה קיימת. בין התנועות הרדיקליות בימינו נמצא את החיזבאללה, החמאס, הטאליבן ואל-קעידה. תנועות אלה ואחרות אינן סבורות שהן רדיקליות, אלא מציגות עצמן כמייצגות של "האסלאם האמיתי".

עם זאת, יש לזכור שהאסלאם הוא דת עם מגוון של זרמים ודעות, וכי בצד הזרמים הקיצוניים יש גם זרמים אחרים, מתונים, המבקשים לאפשר לאסלאם חיים של דו-קיום במסגרות פוליטיות שונות ולקיים שיח רב-תרבותי. דוגמה לכך היא הזרם הפועל למען הקמתו של מרכז התרבות האסלאמי בקרבת ה"גראונד זירו", הנאלץ להתמודד עם הזיהוי של האסלאם עם הרדיקליזם האסלאמי ועם הטראומה של הפיגוע במגדלי התאומים בספטמבר 2001.