עיתונות בישראל: האתגרים והחובות

בספר "חופש העיתונות וחופש העיתונאי בישראל" מפרט משה נגבי את האתגרים החוקתיים שעומדים בפני עמיתיו למקצוע, מציע הצעות לשיפור, וכשצריך – גם לא חוסך מהם ביקורת

בסוף החודש שעבר נודע כי העיתונאי אורי בלאו – שחשף לפני מספר שנים מסמכים שהועברו לו ע"י החיילת ענת קם, לפיהם צה"ל מבצע חיסולים בניגוד לכללים שקבע בג"צ, והצליח לגרום מבוכה רבה לצה"ל – יועמד לדין בגין החזקת מסמכים מסווגים שלא כחוק. "הפרשה הזו משקפת את כל הליקויים, החוליים, הפגמים והחולשות בנושא חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל," אומר משה נגבי, מחבר הספר "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, "בסוף הספר הקדשתי פרק מיוחד לפרשה הזו, שנכתב עוד לפני ההחלטה להעמיד לדין את בלאו. ההחלטה האומללה הזו רק מחדדת ומחריפה את המסר שרציתי להעביר".

לדבי נגבי, פרשת אורי בלאו וענת קם היא דוגמה משכנעת ועגומה לעובדה, שיש לנו הרבה חוקים שלא עולים בקנה אחד עם חופש עיתונות. "אורי בלאו עומד לדין על סעיף שאומר שעצם החזקתו של מסמך סודי היא פשע שדינו שבע שנות מאסר, אבל ברור שעיתונאי במדינה חופשית לא יכול לעבוד אם הוא לא יקבל מסמכים סודיים. תפקיד העיתונאי במדינה חופשית הוא לפרסם דווקא את מה שהשלטון מעוניין להסתיר. הרי את מה שהשלטון מעוניין לגלות אפשר לפרסם גם במדינה דיקטטורית".

במקביל לעיסוק הנרחב בהגבלות החוקיות על חופש העיתונות – מתמקד נגבי בספרו גם בהגנה על העיתונאי היחיד. "בימינו, מי שסותם לעיתונאים את הפה לא פעם זה כלי התקשורת שבו הם עובדים. בית המשפט קבע שעיתונאי הוא עובד, וחייב לבצע כל הוראה חוקית של המעביד, גם אם ההוראה היא לגנוז סיפור, להסתיר מידע מסוים או אפילו לפרסם דבר שקר." אומר נגבי. "הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסיפור שקרה בערץ 10, בו אולצה מערכת החדשות של הערוץ לפרסם התנצלות גורפת בגין כתבת תחקיר שפורסמה על שלדון אדלסון, ובעקבותיה התפטרו מנהל חדשות ערוץ 10 ראודור בנזימן, עורכת יומן שישי רותי יובל, ומגיש המהדורה, גיא זוהר. לכן, היום לא מספיק להגן על חופש העיתונות – צריך להגן על הפרט, על היחיד. בספר אני מביא הצעות איך לעשות זאת".

עם זאת, במקביל לנסיונותיו של נגבי להגן על עמיתיו העיתונאים מפני החוק – הוא לא חוסך מהם, ומעצמו, ביקורת. הוא מביא כדוגמה את הראיון שפורסם בעיתון מעריב בסוף חודש מאי עם שר הפנים אלי ישי, שבו נטען בין השאר כי "נשים רבות נאנסו ע"י זרים ומפחדות להתלונן, שלא יחשבו שהן נשאיות איידס". "בג"צ קבע כבר לפני שלושים שנה שחשוב לחשוף תופעות של הסתה ולהוקיע אותן. בראיון עם אלי ישי העיתון כשל באופן חמור, מכיוון שנתנו לו להגיד את הדברים האיומים שהוא אמר - אבל כלל לא איתגרו אותו. זה בדיוק מה שקרה לפני רצח רבין: התקשורת חטאה בזה שהיא לא הבליטה אותה מספיק, לא הוקיעה את הרבנים שהוציאו דין רודף על רבין. זה לא מנע את הנזק, כי יגאל עמיר הרי לא היה צריך את התקשורת כדי לדעת שיש רבנים שקוראים לרצח רבין. אם היינו פועלים ומוקיעים את אותם הרבנים בצורה ברורה – ייתכן שדברים היו נראים היום אחרת."