6 מבט אל הפוסט-אנושי: מישל פלטניק וגרניקה של פיקאסו חוה אלדובי מישל פלטניק חוקר מראשית דרכו האמנותית את הגבולות שבין וידיאו לציור ובין צבע לעור. דיוקן עצמי שצייר ישירות (1 (תמונה 2009 על פניו ועל עורו החשוף ב־ על פי דיוקן עצמי בשמן על בד, היה צעד ראשון ונועז במסע שבו הוא "מגדל" מעטפת עור נוספת שמקורה בציור. שכבת העורציור מכסה על פגיעוּת גדולה ובה בעת גם חושפת אותה. פלטניק המשיך ופיתח את הפרקטיקה של ציור ישיר על העור ,2020-2013 במיצבי וידיאו שיצר בשנים (2014-2013( After ובהם הסדרות ). בסדרות הווידיאו 2020( Bordermine ו־ והצילום הללו פלטניק ופרפורמרים נוספים עוטים עליהם את עורן של דמויות מיוסרות מתוך יצירותיהם של הציירים פרנסיס בייקון ) ואגון שילה 1992-1909 ,Francis Bacon( ) בהתאמה 1918-1890 ,Egon Schiele( ). בסדרות אלו פועל פלטניק 3 ,2 (תמונות בשני ערוצים: פנומנולוגי וסמיוטי. בראשון הוא בוחן את כוחו של הציור כמדיום חושני המאפשר תקשורת בלתי אמצעית ובשני הוא פונה אל יצירות טורדות מנוחה של אמנים כבייקון, שילה ואדוארד הופר ). הוא 1967-1882 ,Edward Hopper( משחזר את היצירות בסטודיו ונכנס לתוכן, פיזית ממש, כנקודות גישה הנפתחות אל מעמקים של חוויה קיומית חסרת מנוח. פלטניק משחזר את After כך, בסדרה המבנים המרחביים המוזרים של פרנסיס בייקון בסטים מעץ הנבנים במרחב הפיזי של הסטודיו. הוא מאכלס את המרחבים הללו בעצמו, לצד פרפורמרים נוספים. באמצעות
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==