70 יעל רונן, נורית אלפסי, רחל קטושבסקי מסקנות: היא נכס מרכזי, הן ברמת הפרט (הדיירים) והן ברמה . המורשת הבנויה 1 החברתית־קולקטיבית, ומחייבת התייחסות מעמיקה בתהליכי התחדשות עירונית. ההסתמכות על הריסה ובנייה גורפת מוחקת את רוח המקום. זוהי טעות שיש 20 של המאה ה־ 50 לתקנה. את נקודת המוצא שעל פיה מורשת הבנייה של שנות ה־ אינה ראויה לשימור יש לכל הפחות לבחון באמצעות דיון ציבורי ומקצועי, ולא להניח מראש שניתן לוותר עליה. השליליות הנובעות מפרויקטים . המודעות להשלכות החברתיות והסביבתיות 2 של הריסה ובנייה היא זרז למציאת פתרונות אלטרנטיביים. העובדה שההיבט הסביבתי אינו בעל משקל ערכי ובין השאר אינו מתומחר כחלק מעסקאות ההתחדשות מחייבת שינוי. ולמאפייניו המשתנים. ייחודיים ומותאמים לכל אזור הפתרונות צריכים להיות .3 באופן זה, יישמר הגיוון העירוני והבינעירוני, ותתפתח מסורת מקומית המתאימה למרחב ולאוכלוסייה. אין לראות ההיבט הבטיחותי הוא שיקול מרכזי בבחינת מבנים קיימים, אולם .4 . יש לשקול מגוון אפשרויות עדכון ושדרוג. הכלים ההנדסיים בהריסה פתרון בלעדי הנחוצים קיימים וזמינים, והרחבת השימוש בהם תאפשר לייעל ולשכלל אותם. קידום חלופות להתחדשות עירונית שאינן מתבססות באופן בלעדי על הריסה .5 המעודדת שינוי החסם הקוגניטיבי, כדי מסגרת רגולטורית תומכתובנייה מחייב לעודד יישום פתרונות מגוונים. לצד התמודדות עם החסם הקוגניטיבי בציבור הרחב ובציבור המתכננים, יש ליצור מסגרת חוקית ותכנונית שתיתן ביטוי לרשות המקומית, ליכולותיה ולצרכיה. מסקנות והמלצות 6
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==