זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

שהיה ושעוד יכול היה להיות, אבל מזה כמה זמן שאיננו

יהונתן אלשך

יפעת וייס / ואדי סאליב: הנוכח והנפקד, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2007, 206 עמ'

המפגש הראשון אירע ב-6 במאי 1948. גולדה מאיר, אז ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית (שישה ימים בלבד לפני שנחפזה, מחופשת לערבייה, לפגוש בחשאי ובשנית את עבדאללה מלך ירדן) סיירה בטקסיות, בלוויית יעקב לובליאני, מפקדהּ של חיפה, בעיר שזה אך הושלם כיבוש שכונותיה הערביות. עקירתם הפתאומית של התושבים הערבים הותירה את הסימנים של חיי היומיום השגרתיים (אוכל על השולחן, מיטות סתורות) עדיין פזורים ופועמים. מאיר דיווחה שלא יכלה לשאת את מראה החיים הגדומים הללו, מאחר שחשה שכאלה בדיוק היו התמונות בעיירות יהודיות אלפי קילומטרים משם - במקומות שבהם לא הותירו הנאצים לפליטה אלא אוד עשֵן. לפיכך ביקשה מאיר את לובליאני, שיחדל מלחשוף אותה לחורבות ולשממה ויראה לה תחת זאת רק את האזור שבו עדיין נותרו תושבים ערבים. לובליאני סיפר, שהוא לקח את מאיר לוואדי ניסנאס, תאומו הנוצרי ובר-המזל במידה יחסית של ואדי סאליב, שם הם עלו במדרגות בית מגורים, שרובו התגלה למרבה המבוכה בכל זאת כנטוש. אך בקומה השלישית באה לקראתם ערבייה זקנה עמוסת חבילות. "כשראתה הערבייה את גולדה, עמדה מולה ופרצה בבכי. עצרה גולדה הביטה בה ודמעותיה זלגו על פניה. עמדו להן שתי הנשים ובכו" (עמ' 33).

יפעת וייס מספרת, בהסתמכה על מחקריו של בני מוריס, שצמד הנשים (השונות כל-כך במוצאן, במעמדן ובגורלן) המבכות יחדיו פתאום ולכאורה את החורבן הנורא שפקד את הרב-לאומיות החיפאית, מתעד רגע היסטורי קצרצר, כשבוע ימים אורכו, שבו המנהיגות היהודית עוד קראה לערבים (אם כי אין ודאות עד כמה כנה הייתה הקריאה) לשוב אל מקומם. דמעותיה של מאיר ללא ספק קוננו גם על המצוקה שאליה נחשפה, מתוך חמלה אנושית אינסטינקטיבית רגילה, אבל הן ביטאו גם את האימה, האינסטינקטיבית לא פחות, מול עומק השינוי וממדיו, שהחל והתעצם בתאוצה דוהרת בימים ההם. התהייה החרֵדה והדומעת על תוצאותיה של עקירת ההמונים הזאת הייתה ללא ספק במקומה. שכן, כפי שאומרת לנו וייס עשרות עמודים מאוחר יותר, קריסת אופייה הרב-לאומי של חיפה באפריל 1948 הותירה אותה עיר יהודית כמעט כליל, ולצד ניתוקה הכלכלי של ארץ ישראל מהמדינות הסובבות אותה, הייתה הגורם שניתץ את תקוותה של העיר לשמש מטרופולין העתיד של המזרח התיכון כולו, והשליך אותה אל מסלול עגום של התנוונות איטית אך מתמדת, שמאפיינת אותה מאז ועד היום (עמ' 167).

המפגש הזה, בין גולדה מאיר לזקנה הערבייה, שלרגע אחד דומה היה כי התאבלו בצוותא על כל שהיה (ואף יכול היה להמשיך ולהיות) ואיננו עוד, התקיים בנוכחותו של אדם שלישי. לובליאני, מפקדה של חיפה, לא היה שותף לדמעות הנשים; אדרבא, למעשה בלבו פנימה (מאחר שלדבריו לא רצה לנזוף במאיר) הוא כעס על מאיר הבוכייה, שכן: "אנו נלהבים ומאושרים כי כוחנו על העליונה. הדברנו את הערבים ואפשר להלך בעיר בלי לחשוש מיריות והתנקשויות וזו עומדת לה ובוכה" (עמ' 33). כידוע, תפישתו של לובליאני, שבמפגש ספציפי זה נותרה דוממת, היא זו שהייתה לבסוף לגישה ההגמונית. ואדי ניסנאס, השכונה הערבית-הנוצרית הראשית של חיפה המנדטורית, יועדה על-ידי שלטונות מדינת ישראל המתהווה להיות אתר שיכונם של קומץ הערבים, ברובם המוחלט נוצרים, שבחרו בכל זאת לשוב לביתם, והספיקו לעשות כן בטרם הוגדרו כנפקדים. ואדי סאליב, לעומת זאת, השכונה הערבית-המוסלמית הגדולה של חיפה המנדטורית, ששוכנת לצדו של ואדי ניסנאס (שתי השכונות בנויות על ערוצי אכזב תלולים ומטפסות מן העיר התחתית אל שכונת הדר הכרמל שנבנתה על מעֵין מדף מישורי באמצע ההר), ננטשה כולה בעקבות אירועי אפריל 1948, ויועדה לבסוף לשמש כאתר שיכון לחיילים יהודים משוחררים ולחלק מהמוני הפליטים היהודים שהיגרו בשנת 1948 לישראל מתפוצות אירופה, אסיה וצפון אפריקה.

המפגש השני התרחש אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, בחודש אוגוסט בשנת 1959. ממש כמו המפגש הראשון הוא לא התקיים בוואדי סאליב עצמו, כי אם במקום סמוך (בהיכל בית-המשפט ברחוב חסן שוקרי, שמחבר בין הכניסות העליונות לוואדי ניסנאס ולוואדי סאליב). אבל בדיוק כמו במפגש הראשון, שבו ביקשה גולדה מאיר שייקחו אותה לוואדי ניסנאס משום שלא היה בכוחה לשאת את המראות בוואדי סאליב, גם הפעם היה זה דבר-מה בלתי-נסבל בוואדי סאליב שהוביל למפגש.

דוד בן הרוש הגיע לישראל ממרוקו במסגרת גל הגירה בהול, שהתהווה, כפי שמציינת וייס, בעקבות אירועי אלימות קשים נגד האוכלוסייה היהודית במרוקו ביוני 1948, בתגובה להסלמה בסכסוך היהודי-הפלסטיני והתקרבותה של מרוקו לליגה הערבית (עמ' 54). בן הרוש מצא עצמו ביולי 1959, בגיל שלושים וחמש, מנהיג את המהומות בוואדי סאליב, שלימים יהיו מקוטלגות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כאירוע המייסד של הקונפליקט "העדתי". הוא הובא לפני השופטת מרים שטרקמן באשמת קשירת קשר והסתה למהומות, החזקת אקדח ללא רישיון, איומים כלפי קציני משטרה והעלבתם ותקיפת שוטרים. השופטת מרים שטרקמן, לעומת בן הרוש, הייתה חדורת ציונות משחר נעוריה, היגרה מרוסיה לפלשתינה-א"י במסגרת העלייה השלישית וסללה כבישים בטרם הייתה למשפטנית. במבטא רוסי בלתי-מבויש, בהכרת ערך עצמה ובנאמנותה המפא"יניקית, שימשה שטרקמן דגם מובהק "לעלית החברתית של היישוב הוותיק בכלל ושל חיפה בפרט" (עמ' 61).

בעוד שמפגשה של גולדה מאיר עם הזקנה הערבייה היה רגע מבודד ויוצא דופן של סולידריות (גם אם חסרת כל ערך של ממש, ולמעשה קפריזה חולפת), הרי שמפגשה של שטרקמן עם בן הרוש היה מעמד שגרתי וסטנדרטי של שררה, כפיפות - והשתמטות מסולידריות שהייתה לכאורה אמורה להתקיים. וייס מספרת לנו, בהסתמכה בין השאר על מחקרה של הנרייט דהאן כלב, ששטרקמן שימשה למעשה שליחה של הממסד המפא"יניקי. לדוגמא: שטרקמן השכילה באורח תמוה לחתום על פקודת המעצר נגד בן הרוש עוד בטרם החלו המהומות עצמן ובטרם נוצרה עילה למעצר. הממסד המפא"יניקי ביקש למעשה לנטרל, תוך כדי ניצול לרעה של מוסדות החוק והשלטון, התארגנות פוליטית מתחרה, שהלכה והתרקמה לה בשל המצוקה והמרירות המצטברת בין דיירי ואדי סאליב.

בעוד שמפגשה של גולדה מאיר עם הזקנה הערבייה היה רגע מבודד ויוצא דופן של סולידריות (גם אם חסרת כל ערך של ממש, ולמעשה קפריזה חולפת), הרי שמפגשה של שטרקמן עם בן הרוש היה מעמד שגרתי וסטנדרטי של שררה, כפיפות - והשתמטות מסולידריות שהייתה לכאורה אמורה להתקיים. וייס מספרת לנו, בהסתמכה בין השאר על מחקרה של הנרייט דהאן כלב, ששטרקמן שימשה למעשה שליחה של הממסד המפא"יניקי. לדוגמא: שטרקמן השכילה באורח תמוה לחתום על פקודת המעצר נגד בן הרוש עוד בטרם החלו המהומות עצמן ובטרם נוצרה עילה למעצר. הממסד המפא"יניקי ביקש למעשה לנטרל, תוך כדי ניצול לרעה של מוסדות החוק והשלטון, התארגנות פוליטית מתחרה, שהלכה והתרקמה לה בשל המצוקה והמרירות המצטברת בין דיירי ואדי סאליב.

במרוקו היה בן הרוש שוליית סנדלר (יש לזכור את גילו הצעיר בתקופה ההיא), ואילו בישראל היה בעליו של בית-קפה זעיר בוואדי סאליב. בעדותו לפני ועדת החקירה לענייני ואדי סאליב, שהתכנסה בעקבות המאורעות בחודש יולי 1959, אמר בן הרוש, שבית-הקפה היה ניסיון (כושל בסך הכול) לייבא אל תוך הוואדי את חמודותיהם של בתי-הקפה המודרניים שבשכונת הדר הכרמל. הייתה זו ללא ספק רוח יזמות מנוגדת לחלוטין לאתוס הסוציאליסטי-הציוני של התקופה, שעודד יצרנות חקלאית באזורי הספר ולא הקמת בתי עינוגים נוספים במרכזי הערים.

על-פי עדותו שלו, בן הרוש לא מצא את עצמו מנהיג מקומי בשל שאפנות פוליטית ועסקנות נמרצת. למעשה הוא נדחק אל עמדת הבכורה הזעירה בגלל לחץ מצד הקהילה המקומית, שחשה עצמה נרמסת שלא כדין, ועל כן דחקה בו למלא את התפקיד. מפא"י של שלהי שנות החמישים הייתה רגישה דיה להבין, עד כמה מסוכנת היא "האותנטיות" של תהליך הפוליטיזציה של יושבי ואדי סאליב ובן הרוש בראשם. דווקא משום שהפוליטיזציה שלו לא נבעה משיקולי קריירה, הרי שאי-אפשר היה לערוך לו סיפוח-מנטרל (קואופטציה) - ולראָיה: אפילו בהיותו חבוש בכלאו סירב בן הרוש להצעתו החשאית של שר הדתות דאז, יעקב טולידאנו, לקבל מקום רֵאלי ברשימתה של מפא"י לכנסת (עמ' 63). כמעט חמישים שנה לאחר מכן, מצאה ועדת השמות של עיריית חיפה לנכון להחליף את שמה של אחת הסמטאות בוואדי סאליב (שעומד חרב, נטוש וממתין להתגשמותן של פנטזיות תכנוניות, הזויות יותר או פחות, למעלה משלושים שנה) ולקרוא אותה על שמו של בן הרוש.

הנסיבות שבהן נפגשו גולדה מאיר והזקנה הערבייה, כמו גם הנסיבות שבהן נפגשו בן הרוש והשופטת שטרקמן - עקירת היישוב הפלסטיני בשנת 1948 ומהומות ואדי סאליב בשנת 1959 - על אף ההבדלים העצומים ביניהן בסדרי גודל, מהוות מושאים מובהקים ואטרקטיביים למחקר היסטורי וסוציולוגי, ולגבי שני הפרקים הצטברו לאחרונה עבודות מחקריות מעמיקות וחשובות, שזכו לחשיפה ציבורית גדולה בהרבה מהמקובל לגבי מחקרים היסטוריים או סוציולוגיים. בשני המקרים מדובר במושאי מחקר טעונים ביותר מבחינה פוליטית, ועל כן הם אירועים התופסים מקום מרכזי בזיכרון הקולקטיבי. לפיכך, כל מחקר שדן בהם משכפל, משבש או מאתגר דפוסי יסוד באופן שבו המציאות ההיסטורית-הפוליטית של מדינת ישראל נתפשת ומנוסחת.

חיבורה הצנום של יפעת וייס עושה שימוש נרחב בספרות המחקר הרבה על הנושאים הללו, והוא אף כתוב מתוך הנחה, שהקורא מצוי במידת-מה בספרות זו, על הרגישויות, המינוחים וההשקפות הפוליטיות שבאים בה לידי ביטוי. חידושו של החיבור טמון בהצבתה של שכונת ואדי סאליב עצמה כמושא המחקר, ואילו העקירה של שנת 1948 והמהומות בשנת 1959 הן רק בגדר אפיזודות חשובות שהתרחשו בתחומה תוך עשור אחד, ודרכן חולף סיפורה של השכונה.

את הצגת המחקר כהיסטוריה של שכונת ואדי סאליב, ולפיכך לכאורה פרק דל-יומרה במסורת הזעירה של ההיסטוריה של חיפה, יש להבין כאסטרטגיה היסטוריוגרפית, שמבקשת לקשור בין שני האירועים (העקירה והמהומות) ולקרוא את האחד על רקע האחר. אסטרטגיה זו מוצהרת במפורש בכיתוב האחורי של הספר: "העבר הפלסטיני שהפך באחת ל'נכסי נפקדים', פוגש ב'בעיה העדתית' ומעניק ל'אירועי ואדי סאליב' משמעות לא מוכרת". פעמיים בתוך תקופה קצרה נקשרה שכונת ואדי סאליב לאפליה ולהדרה של אוכלוסייה שנתפשה כנחותה מבחינה אתנית. מדובר אמנם בנחיתות שונה (אין דין ערבי כדין יהודי ממוצא לא-אירופי) ובאפליה והדרה מסוגים שונים (אין דין עקירה כדין הזנחה), אבל המבנה העקרוני, שקושר בין מרחב אורבני מסוים למדיניות לא-שוויונית כלפי קבוצת אוכלוסייה אחרת בזהותה האתנית מקבוצת האוכלוסייה השלטת, הוא זהה.

ואכן, אם מתבוננים בדוח שהגישה לממשלה ועדת החקירה לענייני ואדי סאליב ב-17 באוגוסט 1959, מוצאים שנכתב בו, כי

שכונת ואדי סאליב בחיפה הנה שכונת עוני, צפופת אוכלוסייה, הבנויה בשיפולי מסדרונים, שמבנייה דחוקים ולחוצים זה לזה ויש מהם בנויים זה על גבי זה, סמטאותיה עקלקלות ומרביתן מדרגות תלולות תלולות - על פי מיטב המסורת של שכונת מגורים צפופה בעיר ערבית עתיקה. במבנים דחוקים ואפלים, ביניהם כוכים בלתי ראויים למשכן אדם, מתגוררות משפחות מטופלות בילדים הרבה, כשלא בכל "דירה" כזו מצויים תנאים סניטאריים מינימליים [...] תנאי החיים בה קשים מאוד (עמ' 117).

האוכלוסייה, שיושבה בשכונה לאחר שתושביה הקודמים נעקרו ממנה, מצאה עצמה סופגת לתוכה את הסטיגמה השלילית שנותרה לרחף בשכונה כשארית בלתי-ניתנת לסילוק של העקירה. מורעלת, היא התקוממה (במתינות רבה) נגד היהודים ממוצא אירופי, שהיו אותם אנשים ממש שנגדם קמו (במתינות פחותה בהרבה) תושביה הקודמים של השכונה. בשני המקרים סופה של ההתקוממות היה עקירתם של התושבים מהשכונה. אלא שבמקרה של שנת 1948 לא דאגו היהודים האירופים לשיכון חלופי וטוב יותר לתושבי ואדי סאליב, ואילו במקרה של פינוי הוואדי בשנות השישים וראשית השבעים כן סיפקו למפונים שיכון חלופי וטוב יותר (במידה יחסית). הבדל זה הוא, כמובן, השתקפות של ההבדל בין צורתה ומשמעותה של ההבחנה האתנית בין שני המקרים.

העובדה ההיסטורית, שוואדי סאליב הכפיל את אירועי 1948 ויצר מעין גרסה מתונה, הומאופטית כמעט, של דינמיקת אי-הנחת, ההתקוממות והפינוי, יכולה לשמש לנו דוגמא לרמות העוצמה השונות, שבהן ניתן להדיר ולנהוג באי-שיוויון - רמות עוצמה, שיש ביניהן בכל זאת גם הבדל מוסרי. השימוש במטפורה של הומאופטיה בהקשר זה נובעת מהרצון לתהות על האפקט המרפא, שטמון אולי בבחינה ביקורתית של אותו שידור חוזר ומדולל. האמנם האנטגוניזם המוחלט של משחק סכום אפס (או אנחנו או הם) הוא האופן היחיד שבו ניתן להתמודד עם אוכלוסיות שמזוהות כמובחנות מבחינה אתנית? האם לא ניתן להתמודד עם הבדלי הזהות האתנית באופנים מתונים יותר? הרי כך קרה בעצם בוואדי סאליב.

חיבורה של וייס איננו מציע, יש להודות, אף לא ברמז את האפשרות לקרוא את אירועי 1959 כחלופה מתונה לאירועי 1948. למעשה, וייס מצטטת כבר בפרולוג לספר את הדברים שכתב אורי אבנרי עוד בשנת 1959: "מי שמתחיל לירות במוחמד סופו לירות ברחמים" (עמ' 14). טענה זו היא בדיוק הפוכה לזו שהצגנו כאן - אירועי 1959 אינם אפשרות מתונה יותר של התמודדות עם הבדלים אתניים ותנאי אפליה. אדרבא: אירועי 1948 מציגים את ההיגיון שהשלטון המפלה נידון לפעול על-פיו בהכרח, גם במקרים של הבחנה אתנית ואפליה מתונים יותר. אבל גם טענה הפוכה זו מבוססת על רגישות לאותה הכפלה היסטורית של אירועים, שוואדי סאליב שימש להם במה.

אולם דומה, שניתן לקרוא את חיבורה של וייס לא רק כניסיון להשגת תובנות מניתוח משווה של האירועים בשנת 1948 ובשנת 1959 דרך זירת ההתרחשות המשותפת להם, אלא באמת ובתמים כהיסטוריה של שכונת ואדי סאליב. שכונה ערבית ב"עיר מעורבת", שאיננה באמת מעורבת כי אם דואלית - שתי האוכלוסיות מופרדות לחלוטין מבחינה חברתית, חינוכית ופוליטית, וגם המעורבות הכלכלית הלכה וצומצמה בנחישות. ואדי סאליב הייתה שכונה שהתפתלה במעלה התלול מתחנת הרכבת של המסילה החִגַ'אזית, שהניחו העות'מאנים, עד לרגליה של שכונת הדר הכרמל המודרניסטית לעילא, שבנו היהודים לאור עקרונות אדריכליים ותכנוניים אנגליים וגרמניים. לעומת החברה האזרחית המסועפת, הפעילה, רבת-היכולת והתושייה, שקיימו היהודים בשכונותיהם ובייחוד בהדר הכרמל, בהפעילם רשות מקומית למעשה (אך לא להלכה), הרי שוואדי סאליב הייתה ענייה, אדישה לרציונליות האירופית במהותה ומיותמת מכל פיקוח וארגון של רשות ריכוזית. עצירת חסותו המבורכת של ועד הדר הכרמל בגבול עם ואדי סאליב הייתה ברורה מאליה. הגבול האתני שבין תחום היהודים לתחום הערבים היה גם למעשה גבול מוניציפלי. משתפלת למרגלותיה של הדר הכרמל, שכונת ואדי סאליב נידונה מבחינה גאוגרפית לרגשי נחיתות וזעם מעמדי, שעבר ללא כל שהות קידוד אתני. הכרחי אמנם לציין, שהדר הכרמל נבנתה מעל העיר דאז דווקא בגלל חוסר-האטרקטיביות של הקרקעות, שנחשבו בראשית המאה כמרוחקות מהעיר ולכן עלו בזול. עם זאת וייס מציינת, כי מדיניות ההיבדלות של היהודים בחיפה הייתה חד-משמעית ומבוססת על השאיפה להקמתה של חברה יהודית בלתי-תלויה (עמ' 30).

הוואדי הכאוטי לא השתלב בתוך תנופת הפיתוח שהביא המנדט אל העיר. הנחת ששאבו הבריטים מטיב העירוניות של הדר הכרמל הייתה תמונת ראי למיאוס האירופוצנטרי שהם חשו כלפי הוואדי הלבנטיני. מזימות למחוק את סמטאותיו ולהחליפן במודרניות הרהוטה (והיהודית) של עתיד העיר הופיעו כבר בשנת 1937 (עמ' 118). אבל התכניות לא התגשמו במלואן: בעוד שאוכלוסייתו של הוואדי נעקרה בשנת 1948, הרי שהוואדי עצמו, על נפסדותו האורבנית לכאורה, נותר על כנו ואף זכה להתאכלס מחדש. פינויה של האוכלוסייה שתפסה את מקומה של האוכלוסייה המוסלמית המקורית התרחש כאמור רק בשנות השישים והשבעים, אלא שאז כבר איש לא חזה לחיפה עתיד מזהיר.

הוואדי הנטוש נהרס במידה חלקית ונותר שומם בלב העיר. מחזה מרהיב ומבעית כאחד. שכונת הדר הכרמל החלה דועכת בתאוצה גוברת, ומאז שנות התשעים נדמה כי עליבותו משכבר של הוואדי נדדה אליה. העיר התחתית והדר הכרמל עברו תהליך סטיכי של הסטה לשוליים האורבניים של העיר, ובהתאמה דחיפותן וכן כדאיותן הכלכלית של התוכניות השונות והמשונות, שמרחפות מעל טרשיו וחורבות האבן והכורכר של הוואדי, דעכו עד נגוזו.

באורח סטיכי נבנתה לה בחיפה אנדרטה עצומה - ואדי סאליב, המוטל לו על צלע המדרון התלול, חרב וארור. הזיכרון הנושב בין חורבותיו הנידחות הוא הסיבה לכך, שההיסטוריה של חיפה איננה התחפרות אסקפיסטית בקורותיו של המקומי והאזוטרי. ההיסטוריה של חיפה מספרת על המטרופולין העל-לאומי והמזרח-תיכוני, שמעולם לא זכה למתוח את שדרותיו מאופק עד אופק. ואדי סאליב, שהתכווץ מפוחד נוכח תנופת הפיתוח והמודרניות שאיימו לשסות בו בשנות השלושים, זכה לצחוק אחרון. עצמותיו, שלאיש כבר לא משתלם לקבור, מסמנות כאנדרטה שאיש לא יזם את חורבנו של כל שהיה ועוד יכול היה להיות, אבל מאז אפריל 1948 פשוט איננו עוד.


יהונתן אלשך כותב דוקטורט בבית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. הספר שפרסם יחד עם רועי וגנר, מעשה סדום פוליטי, ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2007.

דוא"ל: zmanim@post.tau.ac.il