זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

ימים עברו? אולי

יעל לוטן

ג'יימס בולדווין / זר בכפר, בחר וערך ראובן מירן, תרגמה רעיה ג'קסון, נהר ספרים, בנימינה 106 עמ'

"השלב המכריע ביותר בהתפתחותי שלי", כתב ג'יימס בולדווין, "היה כאשר נאלצתי להכיר בעובדת היותי מעין ממזר של המערב, כאשר ההליכה בעקבות עברי הובילה אותי לא לאירופה אלא לאפריקה" (עמ' 14). בנו של המטיף החובב בהארלם צמח בסביבה של אמונה לוהטת ונואשת. במשך דורות רבים קלטה הכנסייה העממית את האמריקני השחור אל תוך תמונת העולם הנוצרית הפשטנית ביותר ("לכל ילדי אלוהים יש נעליים", כמאמר השיר הידוע). כאשר בולדווין פרש ממנה הוא נשאר מיותם: תמונת העולם השלטת מיקמה אותו בגן החיות, לצד הג'ירפות, הפילים והשימפנזים - מכה קשה למי שקיומו כבן-תרבות היה ממוקד בלב המערב. כל ביטויי התרבות הזאת, מיצירתו של ג'וזף קונרד לב החשֵכה (Heart of Darkness) ועד סרטי טרזן של הוליווד, כל מה שנכתב ותועד והומצא על אפריקה, העמיד את הצעיר השחור על כך, שבעצם אין לו מורשת אנושית ראויה לשמה, והוא אוכל לחם חסד וסמוך אל השולחן העמוס של תרבות אירופה-אמריקה. לימים (בשנת 1976) יופיע ספרו רב-המכר של אלכס היילי (Haley), שורשים, שמתחקה אחר מוצאן של משפחות עבדים עד מכורתם כאנשים חופשיים וגאים באפריקה. אבל היילי כתב בשלב מאוחר יותר, בתקופה שבה קיבלה "היבשת השחורה" צביון שונה בדמיון הציבור, בימים של תספורות "אפרו" (במקום השֵׂער המוחלק והמגוהץ של אנשים כמו נט קינג קול ואפילו סמי דייוויס ג'וניור), של חולצות "דאשיקי" ותזמורות אפריקניות. אולם בשנות הארבעים, כאשר ג'יימס בולדווין הצעיר הגיח ממסגרת משפחתו וביתו, מן הסביבה המוכרת של הארלם, לא היו בנמצא נחמות כאלה.

ג'יימס בולדווין הצעיר היה גם הומוסקסואל, וזאת בזמן שבו הייתה הומוסקסואליות מסווגת עדיין באופן רשמי כמחלת נפש ומימושה היה בלתי-חוקי. אילו נשאר בארצות-הברית היה בולדווין מוצא עצמו עד מהרה בכלא מסיבה זו או אחרת. הדרך היחידה שבה יכול היה בחור כמותו לשרוד, הייתה כניעות מוחלטת בפני החברה הלבנה. אמנים רבים - ביניהם מוסיקאים ושחקנים - מצאו לעצמם גומחות בטוחות פחות או יותר, כל עוד לא ניסו להשתלב בחברה השלטת. הגדיל לעשות העיתונאי ג'ורג' סקיילר (Schuyler), שכתב רומן בשם לא עוד שחור (no more Black), על איש שחור שהמציא מכונה שהפכה כושים ללבנים, וכל ימיו פרסם כתבי פלסתר נגד הקהילה שממנה בא. בקולנוע ובטלוויזיה הופיעו דמויות כגון "סטפן פצ'יט" ("Stepin Fetchit"), קריקטורות גרוטסקיות של אנשים שחורים, ילדותיים, מגלגלי-עיניים מפחד, נאמנים לאדוניהם ואוהבים לשיר ולרקוד ולאכול אבטיחים. שני שחקנים שזכו להצלחה יחסית בהוליווד היו הטי מקדניאל (McDaniel), ששיחקה את מאמי, המשרתת הנאמנה בחלף עם הרוח, ורקס אינגרם (Ingram), ששיחק את השד שיצא מן הבקבוק בגנב מבגדד. ג'יימס בולדווין בחר להגר, וכמו שחורים מוכשרים אחרים - ביניהם הסופרים ריצ'רד רייט (Wright) וצ'סטר היימס (Himes) ומספר נגני ג'אז - התיישב בצרפת. צרפת הייתה הארץ שאימצה לחיקה את הזמרת-הרקדנית ג'וזפין בייקר (Baker), שהייתה שם לנכס לאומי בימי מלחמת העולם השנייה, ובצרפת נחסכו מאורחיה ומאזרחיה השחורים האפליה והעלבונות שהיו מנת חלקם בארצות-הברית. נפשו הפגועה של בולדווין מצאה רוגע בצרפת, עד כדי כך, שאפילו כאשר נאסר בטעות והוחזק ימים אחדים במעצר, הייתה זו בעיניו חוויה כמעט מבדחת, כיוון שהייתה שונה לחלוטין מהתנסות ממין זה בארצות-הברית (ראו הפרק "שווה-זכויות בפריס"). בצרפת בימים ההם אף נתקל הגולה האמריקני-השחור באנשים שחורים מאפריקה, נתינים מן המושבות, שמעמדם בצרפת ומערכת היחסים שלהם עם החברה הצרפתית היו שונים במהותם מאלה שידע בארצו.

בעת ההיא החלה בארצות-הברית תפנית גדולה בעולמם של השחורים, בהשראתן של תנועות שחרור במושבות האפריקניות. במושבות הבריטיות והצרפתיות בים הקריבי טופח אמנם הקשר הרגשי-הרוחני עם אפריקה עוד הרבה קודם, על-ידי תנועת הנגריטוּד (Négritude) באיים האנטיליים ותנועת הרסטפארי בג'מייקה (Rastafari), אבל למעט פעילותו של מרקוס גארווי (Garvey), שהייתה לה השפעה מסוימת גם בקרב השחורים בארצות-הברית, לא הייתה אפריקה גורם מרכזי בתודעתם של האמריקנים השחורים. אולם בשנות החמישים החלו דמויות אפריקניות כגון ג'ומו קנייטה (Kenyatta) מקניה וקוואמה נקרומה (Nkrumah) מגאנה להצית ניצוצות של גאווה: אלה לא היו עבדים-לשעבר, כמו פרדריק דאגלס (Douglass), שהצליחו להרשים את אמריקה הלבנה, אלא מנהיגים אפריקנים שמרדו בשלטון הקולוניאלי ולבסוף הביסו אותו. הופעתם של דיפלומטים אפריקנים באו''ם ובוושינגטון חשמלה את האווירה בחברה השחורה בחוף המזרחי. קשה לתאר איזו התפעמות אחזה באינטליגנציה השחורה לאור המפגש הזה. היה בו דמיון מסוים למפגש בין נציגים ראשונים של מדינת ישראל לבין יהודים מקומיים בארצות-הברית, שאף הוא היה טעון ומורכב, כאשר כל צד חש כלפי האחר תערובת של הערצה ובוז. האפקט היה, כמובן, שונה מאדם לאדם. ריצ'רד רייט נסע לאפריקה ושם השתכנע שהוא קודם כול אמריקני. לעומתו המלומד הדגול ווא"ב דובויז (DuBois, שהקפיד על ההיגוי האמריקני, לא הצרפתי, של שמו), ראה באפריקה את מכורתם התרבותית של השחורים האמריקנים, והיה נחוש לחקור ולחשוף את מכמניה. ואכן בשנת 1961, בגיל 93, היגר לגאנה בעקבות הזמנתו של נשיאהּ קוואמה נקרומה, והחל להקים שם את המיזם הגדול של האנציקלופדיה אפריקנה (מיזם זה נגוז עם מותו של דובויז, ולאחריו נפילתו של נקרומה). אחרים התמקדו בתרבותו של האדם השחור באמריקה - למשל, המשורר לנגסטון יוז (Hughes), שמצא עושר פואטי בשפה המדוברת בהארלם. היו גם שהתמקדו במאמצים לקדם את המהפכה החברתית כדרך לפתור את מצוקת הקהילה השחורה באמריקה. הרומן החשוב של רלף אליסון (Ellison), האדם הבלתי-נראה (Invisible Man, 1952 [מהדורה עברית 1988]), תיעד את ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בקהילה השחורה, ומסקנתו הייתה מרירה, ממש כמו זו של ריצ'רד רייט, שהיה אחד המשתתפים בכרך המסות, האל שהכזיב (The God that Failed, 1950 [מהדורה עברית 1953]), ובו הביעו סופרים והוגי-דעות את אכזבתם מן הקומוניזם.

בצרפת נחשף בולדווין להלכי רוח שלא היו ידועים כלל בארצות-הברית: פרנץ פאנון (Fanon), רופא-פסיכיאטר ממרטיניק ואלג'יריה, פרסם את ספרו הנודע, עור שחור, מסיכות לבנות
(Peau noire, masques blancs, 1952), ובו עמד על הדיסוננס בין האישיות השחורה לבין ההקשר התרבותי הנובע מן השפה. "לדבר [...]", כתב, "פירושו בראש ובראשונה ללבוש תרבות, לשאת את משקלה של ציוויליזציה". ז'אן ז'נה (Genet), הומוסקסואל לבן שחש כמו בולדווין שהוא "ממזר" של החברה המערבית, תיעד ביצירתו את ה"אנומיה" שעליה כתב בשעתו דובויז. ובשנות השישים פרץ המאבק הגדול בארצות-הברית, במקביל למלחמת וייטנאם הטראומטית, נגד חוקי הגזע בדרום ובעד שוויון זכויות לשחורים. למאבק זה התגייס בולדווין, ולמרות שהיה שרוי בטוב בצרפת, חזר לאמריקה כדי לתמוך באחיו הנאבקים. הוא אף תמך בחום ובטוב-לב בסופרים שחורים צעירים שגיששו את דרכם בדור הביניים, וגם הזרמים הקיצוניים יותר - המוסלמים השחורים, הפנתרים השחורים - יצאו נשכרים מנכונותו להסביר את מקורותיהם ומניעיהם.

אחדים מכתביו של בולדווין זכו להצלחה רבה. גם אם לא היה "הראשון מקרב הסופרים האמריקנים השחורים שזכו לתשומת-לבו של הקהל הלבן המשכיל" (כנאמר באחרית-הדבר בספר שלפנינו) - קדמו לו ריצ'רד רייט, קלוד מקיי (McKay) ורלף אליסון - אין ספק שהוא מילא תפקיד בולט בנוף האמריקני של שנות השישים. הרי רק בשנת 1966 נתמנה אדם שחור לראשונה כחבר קבינט בממשל של ארצות-הברית. בולדווין הצטייר כאדם חכם וצלול, וכמה מספריו זכו למעמד קנוני - איש אינו יודע את שמי (Nobody Knows My Name), חדרו של ג'ובאני (Giovanni's Room) והפעם הבאה באש (The Fire Next Time). מחזהו, בלוז למר צ'רלי (Blues for Mister Charlie) הועלה אמנם על הבמה בברודוויי, אך נכשל בקופות.

בשנת 1961 בולדווין ביקר בישראל כאורח המדינה, אך המטר הבלתי-פוסק של דברי תעמולה שהומטר עליו דכדך אותו. בתום הביקור הרשמי הצליח להסתובב בארץ ללא מלווה רשמי, ובשובו לארצות-הברית פרסם מאמר לא-מחמיא על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית (אך מסתבר שאפשר, לפחות למשך עשרות שנים, גם אם התוצאה לאו דווקא מרנינה).

הסיפור האחרון בקובץ שלפנינו מתאר את התקופה שבה חי בכפר שווייצרי קטן בהרי האלפים, ובו הוא היה האדם השחור הראשון שראו הכפריים במו עיניהם. הנתונים בסיפור רחוקים מן המציאות בימינו לא פחות מנתונים בסיפור מימי-הביניים, שהרי כיום לא יכול להיות כפר כזה, שכן אין בימינו מקום כלשהו שבו אנשים לא רואים טלוויזיה, ושאליו לא נקלעים מבקרים מבני כל הגזעים והאומות. נאיביות כזו של כפריים - המספרים לו, כדי לשמח אותו, שהם נוהגים לתרום כסף להצלת נשמותיהם של ילדים אפריקניים (היינו, למען ניצורם) - נכחדה מן העולם. בולדווין מתייחס אליהם בסובלנות, ויודע שאיננו צריך להיפגע מקריאות הילדים, "כושי! כושי!" כשהוא עובר ברחוב, כיוון שאין בהן מן הרשע של ימי העבדות ומעשי הלינץ'. הסיפור מיושן אמנם, אבל אין הוא בלתי-רלבנטי גם בימינו, בתקופה שבה העולם כולו חווה הגירות מסיביות של אוכלוסיות שלמות.

טוב היה אילו יכולנו לברך בלב שלם על התמורות שהתחוללו מאז: "אלה הם פרקי היסטוריה; אילו קם ג'יימס בולדווין לתחייה הוא לא היה מזהה את אמריקה!". למעלה מחמישים שנה עברו מאז נכתבו המסות-הסיפורים הללו - לכאורה, עידן שלם בחברה האנושית בכלל, ובחייהם של אנשים ממוצא אפריקני בארצות-הברית בפרט. ואכן לא רק ג'יימס בולדווין, אלא גם מרטין לותר קינג היה מופתע ושמח לו ראה אישה שחורה (תדהמה כפולה) בתפקיד שרת החוץ האמריקנית, סנטור צעיר שחור רץ לנשיאות וסיכוייו להיבחר - כך אומרים - טובים, גנרלים שחורים מפקדים על צבאות ארצות-הברית וכן הלאה.

ובכל זאת, ובכל זאת - הכול השתנה, ולא השתנה. תוחלת החיים של אמריקנים שחורים בימינו עדיין נמוכה במידה משמעותית מזו של הלבנים, רמת הכנסותיהם נמוכה בהרבה מן הממוצע באוכלוסיית הלבנים, שיעורם באוכלוסיות בבתי-הסוהר גבוה פי כמה משיעורם באוכלוסייה הכללית. את מקומו של סטפן פצ'יט, הטיפש הפחדן והכנוע, תפס הסטראוטיפ של העבריין השחור האלים, במקום מאמי טובת-הלב באה האישה השחורה הטפילית המגדלת אוסף ילדים מאבות שונים על חשבון הציבור. גם אם הסנטור הצעיר מאילינוי, באראק אובאמה (Obama) השחור, אכן יזכה בבחירות לנשיאות ויישב בבית-הלבן, אין ביטחון שהנוף החברתי האמריקני ישתנה שינוי מהותי. בלבה של המציאות ימשיכו להדהד דבריו של ג'יימס בולדווין בסוף הסיפור "זר בכפר": "העולם שוב אינו לבן, ולעולם לא ישוב להיות לבן" (או כגרסת המתרגמת של הספר שלפנינו: "עולם זה אינו לבן עוד, ולעד לא יהיה שוב לבן.").


יעל לוטן היא סופרת ומתרגמת.

דוא"ל: y-lotan@zahav.net.il