זמנים - רבעון להיסטוריה אוניברסיטת תל-אביב האוניברסיטה הפתוחה מרכז זלמן שזר זמנים - רבעון להיסטוריה

על סף המודרנה

מיכאל מאיר

שמואל פיינר / מנדלסון, סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 2005, 176 עמ'

משה מנדלסון הוא ללא ספק אחת הדמויות המורכבות ביותר בהיסטוריה היהודית, ולפיכך רבות הפרשנויות לגבי חשיבותו והשפעתו. בעיני יהודים בתפוצות בעת החדשה הוא נחשב למי שהבהיר בפעם הראשונה את תפישתם, שיש לקיים זהות יהודית תוך כדי השתלבות תרבותית וחברתית במדינות אירופה ואחר-כך באמריקה. בעיני ציונים רבים הוא היה סמל להתבוללות, ויתור על תודעה לאומית יהודית מתוך תקוות שווא להתקבל כבן-אנוש רגיל בין כל היתר. חוקרים מסוימים ראו במנדלסון יהודי מסורתי ביסודו, אשר רק השתמש בשפת ההשכלה כדי לחזק את אמונתו שלא פחתה. אחרים טענו את ההפך: שמנדלסון היה במהותו ליברל, ודבריו בזכות היהדות המסורתית לא נאמרו בלב שלם, ואולי אף לא נאמרו אלא כדי לקיים את מעמדו בקהילה היהודית. למזלנו הרב, עומדת לרשותנו ביוגרפיה בת תשע-מאות עמודים באנגלית
(Moses Mendelssohn: A Biographical Study), מאת אלכסנדר אלטמן (Altman), שמוסרת את תולדות חייו ומנתחת את השקפותיו הפילוסופיות בפרוטרוט, וכן ישנם עשרים ותשעה כרכים של כתבי מנדלסון. מה שחסר היה עד כה הוא ביוגרפיה קצרה וקלה לקריאה, שמציגה באופן שקול את מורכבות מעמדו של מנדלסון בקרב יהודים ולא-יהודים, ומאפשרת לדמותו המרתקת להצטייר לעינינו כאדם בשר ודם. זכה הקורא העברי והביוגרפיה החדשה, פרי עטו של שמואל פיינר, ממלאת חסר זה להפליא.

שמואל פיינר, כיום החוקר המוביל בישראל בתחום של תנועת ההשכלה, פרסם כבר שני ספרים עליה, השכלה והיסטוריה (1995) ומהפכת הנאורות (2002), וכן מאמרים רבים על הנושא. אחד ההישגים החשובים של מחקריו היה צמצום התפקיד שמיוחס למנדלסון כדמות מרכזית בתנועת ההשכלה. הוא טען באופן משכנע, כי הדימוי המקובל של המשכילים כ"תלמידיו" של מנדלסון איננו מדויק. מנדלסון לא היה מייסד תנועת ההשכלה, ואף לא היה מעורב במישרין בפעילותה. היו אלה אישים ידועים פחות, ובייחוד יצחק אייכל, אחד העורכים של כתב העת העברי המאסף, שנטלו את הרעיונות של תנועת הנאורות האירופית ויצרו בעזרתם תכנית לתמורה חינוכית ותרבותית ליהודים. ברם, גם אם מנדלסון לא היה הכוח המניע לפעילותם, הוא היה להם, ללא ספק, מקור להשראה.

הדבר המבחין בין משה מנדלסון לבין משכילים לפניו ואחריו הוא המוניטין שבהם זכה בקרב לא-יהודים כהוגה-דעות ראשון במעלה של תנועת הנאורות, אשר נותר למרות זאת יהודי נאמן ושומר מצוות. האם אפשר היה לדגול בדת התבונה, ובה בעת להוסיף ולהחזיק באמונה בהתגלות על הר סיני? חייו של מנדלסון היו בגדר מאבק מתמשך לשלב וליישב במחשבתו ובחייו שתי תפישות עולם שונות מאוד זו מזו. אין תימה, שיהודים גילו חשדנות כלפי פעילותו כהוגה-דעות, ולא-יהודים היו בטוחים כי הצטרפותו לתנועת הנאורות ערערה את האמונה היהודית שירש מאבותיו. מאמציו של מנדלסון לטעון, כי קיימת מערכת אמיתוֹת אחת בשתי המסורות, ההתקפות שספג משני הצדדים, וההשפעות ההרסניות של הפולמוס על בריאותו - כל אלה מהווים סיפור חשוב מבחינה היסטורית, כיוון שהוא מבטא את העימות המפורש והברור הראשון בין היהדות למודרניות, אך זוהי גם עלילה טרגית ונוגעת ללב, שאותה מגיש פיינר באופן מרתק כמעט כמו היה זה רומן.

משה מנדלסון נולד בדסאו (Dessau) בשנת 1729 ועל-פי כישרונותיו והכשרתו בנעוריו נועד להיות רב מכובד. אולם, מרגע שהתלווה בגיל ארבע-עשרה אל מורו, דוד פרנקל, לברלין, החל תהליך המעבר מן האליטה הרבנית אל אליטה חדשה, זו המושתתת לא על ספרי הקודש, אלא על השכלה חילונית וסמכות התבונה. הוא נדד מעולם התלמוד אל "הרפובליקה של המלומדים", שאזרחיה היו אנשי תנועת הנאורות האירופית. בשנים הבאות, כשהוא מתפרנס בקושי כמלמד בביתם של נכבדים יהודים, הצליח מנדלסון בכוחות עצמו וללא שום לימודים פורמליים לרכוש ידע נרחב בפילוסופיה ובספרות. בגלל כורח כלכלי הוא הפך אפוא סמל לאידאל של הנאורות - האדם המעצב את עצמו במו ידיו.

ספרו הדק של פיינר פותח בשתי סצנות, שאמורות להציג באופן דרמטי את מעמדו של מנדלסון בברלין. בסצנה הראשונה הוא ומשפחתו נרגמים באבנים בעת טיול נינוח בשדרה הראשית של העיר, רק בשל היותם יהודים. בסצנה השנייה צועדים יהודים ולא-יהודים רבים בהלווייתו של אותו יהודי נאור יוצא דופן, כדי להביע את הערכתם לו. בתחילת הספר פיינר אף משרטט את אופיו של מנדלסון, שנטה לאופטימיות: בדומה למוריו, הפילוסופים לייבניץ וכריסטיאן וולף, האמין מנדלסון הצעיר כי העולם הזה הוא הטוב שבעולמות האפשריים, וכי לכל הבריות ישנה היכולת לממש את האידאל של החיים המוסריים. חשוב מכול, הוא היה סמוך ובטוח שתוכל לשרור סובלנות אמיתית בין בני דתות שונות. הוא קיווה, שהפילוסופיה האוניברסליסטית של הנאורות תוכל לשמש גשר ביניהם. כל המאמינים באל, בחופש הרצון ובהישארות הנפש - גם אם לא זכו להתגלות - זכאים לחיים בעולם הבא. רק אתאיסטים, שתפישתם המוסרית הייתה משוללת בסיס תאולוגי איתן, אינם זכאים להימנות עם הקהילה המוסרית של בני-אדם רציונליים.

בצעירותו הגיע מנדלסון להישגים מרשימים כמבקר ספרות וכהוגה-דעות. אחרי שהתפרסם הדיאלוג על האלמוות, פאידון, הלך שמו לפניו כ"סוקרטס הגרמני". הקהילה היהודית התגאתה בבנה שהנחיל לה כבוד בקרב הגויים. על אף שלא היה מעולם חבר באליטת הממון היהודית בברלין והתייחס תמיד אל חבריה בחשדנות מסוימת, הם קיבלו אותו בברכה ואפשרו לו לשפר בהדרגה את מעמדו הכלכלי עד שיכול היה לשאת אישה ולהקים משפחה. כאדם עצמאי לא רק בחשיבה, אלא גם בענייניו האישיים, בחר מנדלסון באישה לא באמצעות שידוך, אלא מתוך התקשרות רומנטית.

פיינר מציין, כי עלייתו של מנדלסון למעמד בכורה הוא סיפור "לכלוכית": הילד העני מן השוליים של החברה הנאורה מוכיח כי ניחן בנפש יפהפייה. תהילתו תלך ותגדל במשך כל ימי חייו. אינטלקטואלים שביקרו בברלין נהגו לשחר לפתחו של החכם היהודי ולנהל עמו שיחות. אחד מאלה, הסופר אפרים גוטהולד לסינג (Lessing), היה לחברו הטוב והשתמש בו כמודל למחזהו נתן החכם. הקשר בין השניים ישמש במרוצת הזמן פרדיגמה לסימביוזה של יהודים ולא-יהודים בגרמניה, סימביוזה שרבים קיוו לה, אך היא מעולם לא התגשמה במלואה.

אולם כבר בתחילת דרכו של מנדלסון התעוררו ספקות לגבי האפשרות, שיהודי יוכל להימנות באמת ובתמים עם תנועת הנאורות בלי לוותר על יהדותו. במרוצת הזמן, ככל שרבתה תהילתו, הספקות רק הלכו וגברו. עד מהרה התחוור למנדלסון, כי למעשה תנועת הנאורות לא הגשימה את חזון הסובלנות שלו. שוב ושוב נחל אכזבות. המהלומות שניחתו עליו היו כה כואבות לא רק בגלל הפגיעה האישית בו, אלא כיוון שהן הוכיחו, שתקוותיו הגדולות לאנושות חובקת-כול, הנסמכת על אמונה דתית משותפת ונטועה בתבונה, היו ככלות הכול תקוות שווא.

גבולותיה של הנאורות התבהרו למנדלסון כאשר עמיתיו בחרו בו כחבר באקדמיה הפרוסית לאמנויות, אך המלך, פרידריך הגדול, סירב לאשר את המינוי. הדחייה המוכרת ביותר באה מצד התאולוגיה הנוצרית, כאשר כוהן הדת יוהן קספר לפאטר (Lavater), שהאמין כי מנדלסון קרוב לקבל את ישו כמשיח, אילץ אותו להגן בפומבי על אמונתו כיהודי. לפאטר לא יכול היה להעלות בדעתו את האפשרות, שאדם מוסרי ונאור לא יהיה נוצרי בלבו. אישים אחרים מתנועת הנאורות, שדבקו פחות בנצרות, טענו, כי היהדות, בגלל הציות לאל הנדרש בה בתחומים כה רבים של החיים, איננה עולה בקנה אחד עם החירות האינטלקטואלית שנחשבה לערך עליון של הנאורות. מאז הכפייה המיסיונרית של לפאטר בשנת 1769 שוב לא יכול היה מנדלסון לקיים את ההפרדה בין שתי הספֵרות בחייו, כיהודי מאמין וכפילוסוף של הנאורות. שוב לא יכול היה סתם כך לשנות את הנושא מדת לפילוסופיה בכל פעם שעלו לדיון נושאים רגישים. הוא נאלץ להגן על הימצאותו בשני עולמות בכך שהוכיח, לדעתו, כי שתי הספֵרות חופפות זו את זו במידה רבה, שהיהדות והנאורות אינן מנוגדות זו לזו.

ברבים מכתביו, בין שפורסמו ובין שלא פורסמו, טען מנדלסון, שאין ביהדות דוֹגמות הסותרות את התבונה; כי להלכה, גם אם לא למעשה, היהדות מתנגדת לכפייה דתית; והיא קרובה הרבה יותר ל"דת הטבעית" של הנאורות מאשר לנצרות. הוא היה היהודי הראשון שהגן באריכות על ההתאמה של היהדות למודרניות. אבל עד מהרה גבה הפולמוס החוזר ונשנה מחיר כבד מגופו החלש. הוא אמנם התאושש לזמן-מה, אך המאמץ שנדרש ממנו כדי להגן בלי הרף על עקרונותיו הוביל למותו בטרם עת, בשנת 1786, בגיל חמישים ושש.

יחסיו של מנדלסון עם הקהילה היהודית היו בעייתיים לא פחות מיחסיו עם הלא-יהודים, בייחוד כאשר כיוון את כתביו אל בני עמו. בצעירותו הוא הוציא לאור במשך תקופה קצרה, יחד עם חבר, "שבועון מוסרי" בשם קהלת מוסר. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא קיבל על עצמו לתרגם לגרמנית את החומש ואת ספר תהילים, ובשיתוף משכילים אחרים הוא פרסם פירוש בעברית לתורה, הביאור. רבנים, שלא מצאו פסול בכתביו שנועדו ללא-יהודים, חששו שמא כתביו ליהודים יערערו את המחיצות בין יהודי ללא-יהודי, מחיצות שסייעו לקיים את האמונה היהודית המסורתית. התרבות החילונית שהוא דגל בה תחליף בהכרח את הערך של תלמוד תורה, וההנהגה בקרב היהודים תעבור מידי האליטה התורנית לאליטה החדשה של תנועת ההשכלה. למרות שקהילות יהודיות מסוימות היו מוכנות להיעזר בשירותיו כשתדלן המגן על האינטרסים היהודיים, הן היו חשדניות כלפי ההשקפה החדשה שהוא ייצג. ואכן, לפחות פעם אחת החיל מנדלסון עקרונות חיצוניים למסורת היהודית בטיעוניו בזכות שינוי המנהג היהודי. את המתים אין לקבור בו ביום, כך כתב לקהילה היהודית במקלנבורג-שוורין (Mecklenburg-Schwerin), בין היתר כיוון שהרפואה המודרנית הוכיחה, כי אי-אפשר לקבוע מיד מוות בוודאות. באופן כללי יותר, הוא הביע פעם את סברתו, שבמסורת היהודית ישנם "הוספות וסילופים בידי אדם, המכהים לצערי את זהרה".

פיינר אינו דן באריכות בפילוסופיה של מנדלסון כדי שלא ייעלם האיש מאחורי הוגה-הדעות. גישתו היא כרונולוגית ביסודה, תוך שילוב של המישור הציבורי והחיים הפרטיים, של המחשבה והאירוע. עולה בידו להאיר היטב את המורכבות באישיותו של מנדלסון: אולי הייתה סמליות בכך שחבש פאה נוכרית כצו האופנה בימי החול, אך הסיר אותה בשבתות. מנדלסון קיווה, שהמופת של חייו בשני עולמות ישמש מקור השראה לאחרים, אך הוא גם הבין עם הזמן, כי נציגים משני צִדי המתרס סבורים שהעולמות הללו מנוגדים זה לזה.

רק יהודים מעטים הלכו בעקבותיו של מנדלסון. אחדים מן המשכילים הרדיקליים (וכן כמה מן החוקרים בתקופה מאוחרת יותר) היו משוכנעים שמנדלסון היה דאיסט בסתר לבו, על אף שחזר והדגיש כי הוא מאמין בהתגלות האל לעם ישראל ובמתן תורה בסיני. דוד פרידלנדר הכריז על עצמו שהוא תלמידו של מנדלסון, אם כי הוא עצמו, בניגוד למורו ורבו, חדל מקיום המצוות כיוון שלא ראה אותן כתורה משמים. משכילים רדיקליים אחרים הושפעו מעמנואל קאנט, שערער על תורת ההכרה של וולף ולייבניץ. ששת ילדיו של מנדלסון פנו לדרכים אחרות וארבעה מהם התנצרו. בתו הבכורה, כמו נשים אחרות שפנו לתרבות חילונית, נמשכה אל הזרמים החזקים של הרומנטיקה, שהכריזה כי הנאורות היא שטחית ולא פונה אל הרגשות. וכמה עשורים לאחר מותו תערוך תנועת הרפורמה ניסיונות מרחיקי-לכת הרבה יותר לחדש את פניה של הדת היהודית ולהפוך אותה למודרנית. בין הוגי-הדעות הדתיים היהודים הבולטים במאה התשע-עשרה, רק שמשון רפאל הירש ניסה לחקות את מאמציו של מנדלסון לשלב בזהות אחת הן את התרבות הגרמנית והן את היהדות המסורתית ושמירת המצוות.

אף-על-פי-כן, מי שקורא את ספרו של שמואל פיינר בקפידה, יכול להבחין בקִרבה מסוימת בין המחבר לגיבור הספר. משה מנדלסון, מדגיש פיינר, התנגד לכל סוג של קנאות. היו לו חלומות על סובלנות, אך גם סיוטים חוזרים על הדחיות שסבל מידי יהודים ולא-יהודים גם יחד. היהדות האמיתית, אמר פעם מנדלסון לחבר, טרם נולדה. על אף שפיינר כותב כהיסטוריון, והספר חף מכל הטיה אידאולוגית, ברור לקורא כי לגביו, כמו לגבי המשכילים במאה השמונה-עשרה, מנדלסון מהווה מקור השראה, אולי דווקא משום שחייו היו כה קשים וזרועי אכזבות. לגבי דידו של פיינר, שהוא עצמו יהודי שומר מצוות אבל, כמו מנדלסון, עוין לכל קנאות ודוגל בהומניזם יהודי רחב-אופקים, מנדלסון מסמל לא רק את הגבול שבין מסורת ומודרניות: המסר של מנדלסון מצביע קדימה, על התמודדות עם המציאות הדתית בהווה ומשמיע את התקוות שלא פגו לעתיד סובלני יותר.


מיכאל מאיר הוא פרופסור להיסטוריה יהודית במכון למדעי היהדות בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי. ספרו האחרון, יהדות בתוך מודרניות: חיבורים על ההיסטוריה והדת היהודית, ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2006.

דוא"ל: mameyer@huc.edu