קובץ זה נולד מתוך מושב משותף למכון לחקר זהויות ישראליות במרכז האקדמי פרס ומכון האוניברסיטה הפתוחה לחקר יחסי חברה־צבא. המושב נערך בכנס האגודה הישראלית לחברה ומשפט ב־30 בינואר 2025. 

החלטנו להוציא לאור את המאמרים שהוצגו במושב, לאחר שמצאנו ביניהם מכנה משותף מובהק, בעל חשיבות ציבורית רבה. מכנה משותף זה משקף את החיבור בין תחומי העניין של שני המכונים: נקודות ההצטלבות וההתמזגות בין הזהויות החברתיות השונות בישראל לבין המוסד המרכזי, הגדול והמשפיע ביותר בחברה הישראלית המודרנית – הצבא.

המאמרים השונים בקובץ מראים, מנקודות מבט שונות, עד כמה עמוקה, יסודית ומכוננת ההשפעה של הסכסוך היהודי־ערבי על חיינו כישראלים. הם מדגימים כיצד הסכסוך מעצב את הזהויות הישראליות השונות ואת היחסים ביניהן, אך גם את ההפך – כיצד יחסי הזהות מעצבים את הסכסוך, משפיעים על אופיו, מלבים ואף מנציחים אותו. 

בקובץ מסגרת מושגית המתחקה אחר הגנאלוגיה של שני הסכסוכים הציוניים הגדולים – הסכסוך היהודי־ערבי והסכסוך הפנים־ציוני בין זהויות יהודיות, לצד בחינת הזירות הביטחוניות השונות שבהן הסכסוכים הללו מצטלבים לכדי מאבקי זהויות: המאבק בין זהויות על אופן הפעלת הכוח של צה"ל; המאבק המגדרי על הכללה וקול בשיח הביטחוני; המאבק על הזהות הגברית של הלוחם והלחימה בצה"ל בין גרסאות אתניות שונות של גבריות צבאית; ולבסוף, הפוליטיקה של הדרה והכללה של זהויות בקהילת השכול. 

המאבקים הפנים־צבאיים על זהות הצבא

מאמרו של פרופ' יגיל לוי, ראש מכון האוניברסיטה הפתוחה לחקר יחסי חברה־צבא, ממקד את המבט בצבא כזירה שבה מתורגמים המתחים והקונפליקטים בין זהויות בישראל לכדי מאבקים על זהות הצבא, ובעיקר על אופי הפעלת האלימות שלו ומקומו בתחזוקת הסכסוך.

לוי מתאר ארבע אפיזודות של מאבקי זהות צבאיים בעשרים השנים האחרונות, מאז ההתנתקות ב־2005: המאבק החרד"לי לשינוי זהות הצבא מאז ההתנתקות, פרשת אזריה (2016–2017), המחאה כנגד ההפיכה המשפטית (2023) וצורות שונות של התנגדות חיילים להתנהלות הצבא במלחמת עזה (2023–2024). שלושת המאבקים שלעיל מייצגים לא רק מאבק על מערכת הערכים והסמלים של הצבא, אלא גם על השאלה מי יכול להצטייר בחברה כאליטה צבאית, ולתרגם את ההשתתפות הצבאית להון פוליטי במאבקי הכוח בין הזהויות.

כיצד הפך הצבא לזירת מאבק פנימית בין זהויות חברתיות על אופיו, בניגוד גמור לאתוס הממלכתי שלכאורה מציב את הצבא מעל השפעתן של זהויות ומקורות סמכות חיצוניים? לוי מציע כמה תשובות לכך, כולן קשורות לתהליכים חברתיים ופנימיים שעובר הצבא בשלושים השנים האחרונות.

בעקבות שינויים חברתיים וכלכליים, ובעיקר עקב מעבר ל"חברת שוק" שמקדשת נורמליות על פני הקרבה צבאית, התחולל שינוי בהרכב החברתי של צה"ל. המעמד הבינוני־חילוני, שהיה עמוד השדרה ההיסטורי של הצבא, צמצם את מעורבותו בתפקידי לחימה מסוכנים. בד בבד, קבוצות שבעבר היו בשולי המערכת – ובהן מזרחים מהימין המסורתי־דתי, קבוצות מהגרות, דרוזים, נשים ובייחוד חובשי כיפות סרוגות – מקבלות הזדמנויות מוביליות ומבססות את נוכחותן במסגרות הקרביות.

תהליך זה הפך את השירות לבררני יותר, והעניק לקבוצות הלוחמות כוח פוליטי לדרוש השפעה על עיצוב הצבא ולתבוע הגנה יתרה מהמדינה, על חשבון קבוצות שאינן משרתות או שנתפסות כחלשות יותר. בה בעת, התעצם אי־השוויון הפנים־צבאי: קבוצות מבוססות משתלבות בעיקר במסלולים טכנולוגיים יוקרתיים שמעניקים יתרון בשוק העבודה, בעוד הלחימה הופכת לזירה של הצווארון הכחול, המאוישת בעיקר בקבוצות מחוץ למעמד הבינוני־חילוני הגברי.

התהליכים הללו שבהם נוצרה חלוקת עבודה צבאית בלתי שוויונית בין הזהויות השונות, בניגוד גמור לאתוס כור ההיתוך והממלכתיות, הם שהפכו את הצבא לזירת מאבק כפולה בין הזהויות הישראליות: מאבק על הכפפת הצבא לדרכן ולערכיהן מחד גיסא, ומאבק על ההקרבה ותרגום המיקום הצבאי שלהן לכוח פוליטי מאידך גיסא.  

אסון אוקטובר 2023 והמלחמה שפרצה בעקבותיו גבו מחיר כבד מנשים בישראל – מוות, אונס, חטיפה, עקירה, שכול, שירות מילואים ממושך, היעדרות בני זוג, קריסת עסקים קטנים, וכן חרדה קיומית עמוקה ומתמשכת. למרות המחיר המגדרי הכבד, ולמרות השיח על אודות ההשתתפות ההרואית של נשים לוחמות בקרבות, הרי שבפועל אין לנשים, המהוות מחצית החברה הישראלית ומנקודת המבט שלה, שום ייצוג בזירות הקובעות את אופי הפעולה הצבאית ואת האסטרטגיה הלאומית להתמודדות עם המשבר העמוק. כך למשל, נשים מודרות מהקבינט הביטחוני, מפורום מטכ"ל ומצוות המשא ומתן הלאומי; אין כיום מנכ"ליות במשרדי הממשלה הרבים, ואף בראש מנהלת תקומה עמדו עד כה שני גברים.

שירה ברביבאי־שחם מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב מציעה תשובה מקורית לשאלה כיצד ייתכן שבמשטר דמוקרטי, הנשען כמעט באופן מוחלט על עקרון הכרעת הרוב, רוב האוכלוסייה (51%) כלל אינו מיוצג ואינו משפיע בזירה המרכזית הקובעת את גורלו – הזירה הביטחונית.

בשנת אלפיים קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325, הקוראת לשילוב נשים בעמדות השפעה וייצוג באזורי סכסוך. החלטה זו תורגמה לאג'נדה המכונה "נשים, צבא וביטחון". עם זאת, ברביבאי־שחם טוענת כי באג'נדה זו טמונה לקונה מרכזית, אשר בסופו של דבר פועלת דווקא להדרת נשים מהזירות הביטחוניות שבהן מתקבלות ההחלטות המשפיעות על גורלן.

לדבריה, הפמיניזם הביטחוני התרכז בעיקר בשלושה פרויקטים: קידום שלום וסיום סכסוכים, הגנה על נשים נפגעות קונפליקט, ודרישה לשוויון בהשתתפות נשים בארגוני ביטחון. ואולם, טוענת ברביבאי־שחם, הפמיניזם נמנע מהתמודדות עם פיתוח מומחיות ופרספקטיבה מגדרית על עצם הפעלת הכוח, ובכך הותיר את הזירה פתוחה להשתלטות הבלעדית של תפיסת הביטחון הגברית החד־ממדית.

עוד טוענת ברביבאי־שחם כי אין מנוס מפיתוח מה שהיא מכנה "ביטחו־פמיניזם"  –מומחיות וידע מגדרי על מלחמה, לחימה והפעלת כוח, אשר יוכלו להציע נקודות מבט חלופיות בזירות של קבלת ההחלטות ולעצב מחדש את המציאות הביטחונית. לדעתה, רק באמצעות פיתוח ידע כזה יוכלו נשים לרכוש את כרטיס הכניסה להשפעה ממשית בזירות הביטחוניות. כפי שהיא מחדדת, לנשים אין פריבילגיה שלא להתעניין במלחמה – משום שהמלחמה מתעניינת בהן.

בעוד עבודתו של יגיל לוי מראה כיצד המתחים ויחסי הכוח בין הזהויות החברתיות מתורגמים לתוך הזירה הצבאית, עבודתם של ד"ר יאנה פלדמן־זאיקה וד"ר נועה ונה מהמרכז האקדמי פרס, ופרופ' (אמריטוס) חיים חזן מאוניברסיטת תל אביב, מראה כיצד מתחים וקונפליקטים בין זהויות באים לידי ביטוי בזירה הנגזרת מהפרויקט הצבאי – זירת השכול בבתי העלמין הצבאיים.

בתי העלמין הצבאיים נתפסים לכאורה כזירה של שוויון ממלכתי ואחידות, המשקפים את הרעיון הלאומי של "עם אחד". אולם החוקרות והחוקר מראים כי מתחת למעטה הלאומי השוויוני רוחשת בזירת השכול פוליטיקה דינמית של הדרה והכלה של זהויות חברתיות. 

מקרה המדגים את פוליטיקת הזהויות של השכול הוא פרקטיקות הקבורה של חללי צה"ל שאינם יהודים לפי ההלכה. עד 2017, חללים שאינם יהודים להלכה נקברו בחלקות ייעודיות נפרדות. בשנת 2017 התקבלה ברבנות הצבאית החלטה לקבור את החללים הלא יהודים בחלקות משותפות, תוך כדי שמירה על מרחק הלכתי של שני מטרים. בשנת 2020 התקבל תיקון נוסף, ולפיו אין עוד לקבור חללים לא יהודים במרחק, אלא בעומק רב יותר – שינוי שלמראית עין מטשטש את ההפרדה, אך למעשה משמר אותה בעומק האדמה.

יותר מכך, החוקרות והחוקר מראים כיצד סמלים שונים המעטרים את המצבות, יותר מאשר הם מנציחים את החלל, מספרים את סיפור הזהות של המשפחה, ובכך הופכים לעיתים את זירת ההתייחדות עם השכול לזירה של מתחים וקונפליקטים בין זהויות ישראליות. 

כדי לקרוא את הטקסט המלא לחצו כאן.