האוניברסיטה הפתוחה משתתפת בצער משפחת הלל על מותו של שלמה הלל.
מסכת חייו של שלמה הלל שזורה בתולדות הציונות, הקמת המדינה, יישובה, ביצורה השלטוני והחברתי. הוא היה מבניה ומבוניה של המדינה והיה קשוב מאוד למתרחש בה ובחברה הישראלית. הוא כיהן כחבר הכנסת, יושב ראש הכנסת ושר הפנים והמשטרה בממשלות ישראל. חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת תשנ"ח (שנת 1998). הוא נפטר בגיל 97 בשיבה טובה אך גם בכאב רב.
באישיותו ובפעילותו היה שלמה הלל דוגמה למשמעות של שילוב יהדות המזרח בחברה הישראלית. הוא נולד בעיראק והיה קשור בנימי נפשו להיסטוריה של הקהילה היהודית בארץ זו ומהפעילים הבולטים להעלאתה ארצה. את ספרו רוח קדים כתב יחד עם בתו הגר כאשר הם בודקים את המקורות בארכיונים ומצליחים לשזור את סיפורו האישי בהקשר היסטורי רחב ומדויק. הוא פעל ותרם כאזרח ישראלי. בכך ראה את השילוב הנכון. גם בחייו האישיים היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים.
שלמה הלל ומשפחתו תרמו מידי שנה מלגות שהוענקו לסטודנטים בטקס מצטייני הנשיאה, לזכרן של בתו, ד"ר הגר הלל, שנפטרה ממחלתה בדמי ימיה (1953–2005), ורעייתו, תמימה הלל (2011-1928). ד"ר הגר הלל, הייתה חברת סגל הוראה באוניברסיטה הפתוחה, היא עבדה כמרכזת הוראה במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות וכן עסקה בפיתוח קורסים.
שלמה הלל היה ידיד המחלקה להיסטוריה פילוסופיה ומדעי היהדות והיה בקשר אישי עם חברי סגל וקולגות של בתו הגר, שלזכרה ציינו מידי שנה בחודש נובמבר את מפגשי הדיוואן, סמינר המכון לחקר היחסים בין יהודים, נוצרים, מוסלמים והתוכנית ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון ותרבויותיו. שלמה השתתף בכל המפגשים למעט האחרון ונהג לסיים כל מפגש בתובנות היסטוריות ובזכרונות אישיים. תמיד צלול, חד, ענייני ומענין.
הוא היה פעיל מאוד בגופים ובמוסדות ציבוריים רבים כמו החברה ההיסטורית הישראלית ולאחרונה בשימור אתר מחנה המעפילים בעתלית בתוקף תפקידו כיו"ר המועצה לשימור אתרי מורשת. בין הדברים שכתב באתר המועצה היה המשפט הבא: "אנו שומרים על העבר למען המחר, ומטמיעים את המסרים בקרב בני הנוער ונציגי התפוצות. ככל שנתמיד בקיום ימי עיון, הרצאות וסיורים באתרי מורשת כך נבטיח את הקשר אל המולדת, את עתידם של האתרים, ואולי את עתידנו כאן".
אשרינו שזכינו להנות מאישיותו, מתרומתו, מנועם הליכותיו ומרוחב ידיעותיו.
לבנו ארי, לרעייתו ולנכדים תנחומנו הכנים.