זמנים - גיליון מספר 104

ירון אזרחי חוזר אל הוגי-דעות אנגלים מן המאה השבע-עשרה - בעיקר תומס הובס וג'ון לוק - כדי לאתר את שורשיו של האינדיבידואליזם הפוליטי המודרני כפי שהוא בא לידי ביטוי במשטרים הליברליים-הדמוקרטיים במערב. עם זאת, הוא טוען, העצמי המודרני - אותו דימוי של ישות פנימית אוטונומית - התנוון בעידן הקפיטליזם, והוא מדומיין כיום כמצבור של אינטרסים ולא כמצפון אנושי וחברתי.

ההבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי הייתה קיימת בתרבות המערב מקדמת דנא, גורס תומס לאקר, והעיסוק באוננות, כלומר בהשגת סיפוק מיני ביחידות, ודאי שלא החל רק בעידן המודרני. אולם במאה השמונה-עשרה, בעידן הנאורות, החל דיון נרחב בשתי הסוגיות - אך בעוד הפרטיות הוצגה כזכות פוליטית במדינה הדמוקרטית וכצד חיובי של החיים, "החטא הפרטי" הוצג בשיח הרפואי והמוסרי כצד אפל, כסכנה ליחיד ולחברה וכהתגלמות של דחפים לא-טבעיים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

הדמוקרטיה והתיעוש, שצברו תאוצה באמריקה במהלך המאה התשע-עשרה, הכתירו את האדם הפרטי כריבון עולם. האינדיבידואליזם מוטט מערך חברתי מסורתי שלם, שבו נחשבה ההייררכיה כמפתח לחיי הכלל. על-כן, המעבר לשלטון המבוסס על "חירויות הפרט" לא היה תהליך מובן מאליו, והוא לווה במתח רב ובחרדות. משבר ההפרטה מצא ביטוי מובהק גם בתחום הרפואה, בשורה של מחלות והפרעות שתקפו את מי שנטלו חלק מרכזי ברכושנות החדשה: גברים שאפתניים שפילסו להם דרך עצמאית במשק הקפיטליסטי. על סמך השיח הרפואי, ספרות חינוכית, מאמרי פובליציסטיקה ופרסומות בעיתונים, מראה מיכאל זכים, כי דווקא ההתרעות מפני הסכנות שבניוון גופני ובחוליים הקשורים בחיים המנותקים מהקרקע ומהמסורת, הן אשר הוליכו להדגשת החשיבות של הטיפוח העצמי והבליטו את סגולות האני האינדיבידואלי. הדאגה לבריאות הייתה לאמצעי חשוב בהאדרת האדם הבונה את עצמו במו ידיו.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

לקריאת המאמר בשלמותו לחצו כאן.

באופן פרדוקסלי, טוען ערן שלו, דווקא בתקופה המהפכנית ביותר באמריקה (בימי המלחמה לשחרור מן השלטון של בריטניה ובעשורים הראשונים לעצמאותה) הסתתרו הוגי-הדעות והמנהיגים הפוליטיים האמריקניים מאחורי שמות בדויים, שהיו לקוחים מן ההיסטוריה העתיקה, בייחוד מן ההיסטוריה הרומית. אך משדעך הלהט המהפכני, והאומה החדשה החלה להתגבש, נעלם כליל המנהג של הסתרת הזהות בשיח הציבורי. תמורות מרחיקות לכת באתוס ובתרבות הפוליטית האמריקניים, שהתחוללו בראשית המאה התשע-עשרה, הן ששינו את השיח הציבורי בארצות-הברית והן שגרמו לשלילת כל פרטיות מן המשתתפים בזירה הפוליטית האמריקנית.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

עד אמצע המאה התשע-עשרה התפרסמו רוב הרומנים, וחלק ניכר מן היצירות הספרותיות והעיתונאיות האחרות, בעילום שם או בשם בדוי. מדוע רווח הנוהג להעלים את שם המחברים. ומדוע דעך נוהג זה עד כי נעלם כליל? רוברט גריפין מציג את ההסברים של מישל פוקו ושל חוקרי ספרות נוספים, ומציע אף תזה משלו: לטענתו, הסיבה העיקרית לפרסום בעילום שם הייתה החשש מפני התנכלות או רדיפה מצד השלטונות. ככל שהתרחבה הדמוקרטיה הליברלית ונחקקו חוקים להגנה על חירויות הפרט, לרבות חופש הביטוי, כך החלו מחברים ומחברות לחשוש פחות מנקמת היריב או מהתנכלות הרשויות, והחלו לפרסם את יצירותיהם בשמם האמיתי.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

תהליכים שהתרחשו בתחום המשפט בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה בארצות-הברית (כחלק מתמורה תרבותית רחבה), טוען רועי קרייטנר, הם שעיצבו במידה רבה את מושגי "הפרט" ו"הפרטי". תפישה חדשה של החוזה הניחה קיומו של אינדיבידואל אוטונומי לחלוטין, שפועל משיקולים רציונליים ותועלתניים בלבד; יחסי תלות בין יחידים וחובות הדדיות נדחו מן העולם החוזי. תפישה זו השפיעה, בין היתר, על ניסוח העקרונות הנוגעים להגנה על הפרטיות. אך האם לאישיות המשפטית המודרנית, התאגיד, תהא אותה משמעות בהגדרת מקומו וזכויותיו של האינדיבידואל בחברה, לרבות זכותו לפרטיות?

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

אף שאנגליה לא חוותה את "רעידת האדמה" שחוללה המהפכה הצרפתית, דרור ורמן מצביע על קווי דמיון בין אנגליה לצרפת בשלהי המאה השמונה-עשרה בתחום תפישות הזהות של היחיד. לדעתו, התחולל באותה תקופה מעבר מ"משטר ישן של זהות", שבו הייתה קיימת אפשרות רבה יותר להמרת זהות, למשחק תפקידים ולחילופי מגדר, למשטר חדש, שבו נחשבה זהותו של היחיד לקבועה ומהותית. את הראיות לכך הוא מביא ממגוון עשיר של תופעות תרבותיות - נשפי מסכות, נשים בתפקידי גברים בתאטרון, דיוקנאות בציור - אשר נעלמו או השתנו באורח דרסטי במעבר מן המאה השמונה-עשרה למאה התשע-עשרה.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

ספריו של ז'ן-ז'ק רוסו (Rousseau) היו רבי-מכר לפני המהפכה הצרפתית, והוא נמנה עם הוגי-הדעות שנחשבים לסוללי הדרך אל המהפכה. אולם קרלה הסה מראה, כיצד אחרי האירועים של שנת 1789 השתמשו המהפכנים (באופן מדויק או בצורה מסולפת) בסיסמאות מתוך ספריו של רוסו בכל חגיגה וטקס, בכל דיון בסוגיות בוערות, ועל כל שלט ושטר מהפכני. בדרך זו, היא טוענת, הפכה הקריאה בכתבי רוסו מאקט פרטי לאקט פומבי וקולקטיבי.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בין אנשי הרוח והוגי-הדעות החשובים, שנודעו במדינות המערב בעשורים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה, בלטו שלושה יהודים ממוצא מזרח-אירופי, שבחרו לחיות באנגליה, לאמץ את שפתה ולהשתלב בחיי התרבות שלה. אחרי שואת יהודי אירופה ובעקבות הקמת מדינת ישראל והתמורות בברית-המועצות, גיבש כל אחד מהם השקפת עולם מוצקה משלו, וההבדלים הוליכו אותם לא אחת לוויכוחים מרים ביניהם. אולם, טוען ברנרד וסרשטיין, חרף המחלוקות, בעיקר לגבי היחס אל ההשתייכות היהודית, היו ביניהם בסופו של דבר אף קווי דמיון לא-מעטים. מכל מקום, הוגי-דעות יהודים אלה נתנו ביטוי, בכישרון רב, למצוקות הקיום היהודי בתפוצות וטבעו את חותמם על התודעה העצמית היהודית ועל התרבות המערבית בכללה במחצית השנייה של המאה העשרים.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.

בדרום סין באמצע המאה התשע-עשרה התרחש מרד רחב-ממדים, שאותו יזמה והנהיגה כת דתית נוצרית. המורדים הצליחו להשתלט על שטח נרחב ולנהל מלחמות נגד צבאות הקיסרות במשך ארבע-עשרה שנה. אולם ניסיון זה לכונן מלכות שמים עלי אדמות, בהנהגתם של מי שהכתירו עצמם בני אלוהים ואחים לישו, היה כרוך בשפיכות דמים איומה - בקרבות, בהוצאות להורג, במעשי טבח וברעב שנגרם כתוצאה מהתנהלות המרד. חוקרים מעריכים, כי למעלה מעשרים מיליון בני-אדם נספו במהלך המרד ובדיכויו. דני אורבך מנתח את סיפור המרד ואת דמויות מנהיגיו, ומנסה להסביר - על-פי גישות היסטוריוגרפיות שונות - כיצד תנועה נוצרית-פציפיסטית לכאורה נקטה במעשי אלימות איומים כלפי אויביה וכלפי אנשיה היא.

המאמר מופיע בשלמותו בגיליון 104 של זמנים. אפשר להזמין מנוי לכתב העת כאן.