52 2025 ,' דק 6:14 , וידיאו, ערוץ אחד | אדר' עדה כרמי־מלמד אדריכלית, כלת פרס ישראל, מתכננת קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה רוב הבניינים שאני עוסקת בהם שואפים להיות שייכים למקום. הם מתייחסים לאקלים, לטופוגרפיה ולחברה המקומית. הם שואפים להכות שורש בזכות העובדה שהם משתמשים בחומרי המקום. מלכתחילה היה מאוד חשוב למצוא משהו שמבטא את השותפות בין כל חלקי הקמפוס: בין הכיתות, העובדים וכל שאר הפונקציות השונות. זה כמו סל שיש בו הרבה מאוד פירות וכל פרי רוצה אוטונומיה. תפקיד האדריכלות הוא למצוא את הדבק בין החלקים השונים, היא קושרת שמיים וארץ. כשהסתכלנו על האתר, המגרש, חשבנו שהיינו רוצים להגיע למשהו שכבתי, אבל שהשכבות תהיינה מקבילות זו לזו מצד אחד, ומצד אחר שיהיה איזשהו רצף ביניהן שאומר שאולי משהו מתחיל גבוה ונגמר נמוך. המגרש נמצא סמוך לכביש אזורי, כלומר עם "פרצוף" לעבר הכביש הזה, שצריך לספר סיפור יותר גדול מאשר של כל חדר וחדר. לכן רצינו לעשות מעין עיר בזעיר אנפין, התחומה במגרש ליניארי. כתוצאה מכך חשבנו שיהיה נכון לתכנן את כל האוניברסיטה הפתוחה בשכבות שכאילו מגינות זו על זו. השכבה הראשונה, שכבת החניה, רצועה מאוד גדולה שבה חונים, היא כמו ב ָָּפ ֶֶר – בלם של רעשי תנועת המכוניות. אז במקרה הזה החלטנו די בהתחלה שלכל החללים הציבוריים של הבניין יהיו "שמלות" מבטון וכל החללים הפרטיים יותר של הבניין יהיו עטופים באבן – בדרך כלל זה הפוך. קושרת שמיים וארץ
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==