48 אור קרסין | אחמד חג'אזי מחקר זה בחן את מבני המשילות להתמודדות עם שינויי אקלים בשלוש רשויות עירוניות בולטות בחברה הערבית בישראל, תוך כדי ניסיון ללמוד על האפשרויות והיכולות של רשויות אלו לנהל מקרי קיצון אקלימיים. כל הרשויות שנבחנו במחקר כבר גיבשו תוכניות אסטרטגיות להיערכות לשינוי אקלים, אך בכולן מבני המשילות להתמודדות עם מצבי קיצון אקלימיים מתבססים על המבנים הקיימים להתמודדות עם מצבי חירום כלליים. זאת, בהתבסס על המדיניות וההנחיות שמתווים גופי חירום ארציים (כגון רח"ל, פיקוד העורף, מכבי אש, המשטרה ומד"א), ובהתבסס על הסמכויות הקבועות ברגולציה ממשלתית ענפה. הרגולציה מאסדרת חלוקת סמכויות נוקשה בנוגע לניהול שיטפונות והצפות, שרפות, משק מים והבטחת רציפות תפקודית של הרשויות. לא מצאנו ראיות לכך שברשויות הנחקרות גובשו מערכים או גופים ייחודיים להיערכות לשינוי אקלים. כמו כן, לא מצאנו שמתקיימים בהן תהליכי למידה, הכשרה או פיתוח ייעודיים. נמצא שעיקר צעדי ההיערכות של הרשויות מתמקדים בהכנה לאירועי חירום באופן כללי ולהתמודדות עימם, ועיקר ניסיון העבר שצברו הוא בניהול מצבי חירום מלחמתיים ומשבר הקורונה (כמוצג בנספח). בהיבט המוסדי־מבני, ממצאי המחקר מצביעים על עיסוק נרחב בחלוקת סמכויות וביחסי תלות בין־ארגוניים, אך גם על המשך דומיננטיות של הסדרים ריכוזיים בפועל. אף שהשיח הרשמי מדגיש ביזור ואחריות משותפת, במצבי חירום סמכויות ההכרעה וההכוונה נתפסות כמרוכזות בידי הדרג הלאומי, בעוד הרשויות המקומיות ממוקמות בעיקר כזרוע מבצעת האחראית לרציפות תפקודית. מתח זה בולט במיוחד ברשויות המשתתפות במחקר, שבהן תלות גבוהה במשאבים, בתקצוב ובהנחיות רגולטוריות מצמצמת את מרחב הפעולה האדפטיבי. ממצא זה מחזק טענות מרכזיות בספרות על פער יישומי מתמשך בין האידיאל של משילות רב־מוקדית לבין פרקטיקות ריכוזיות, בייחוד תחת רגולציה נוקשה ומצבי אי־ודאות. גם במישור התיאום ושיתוף הפעולה מצטיירת תמונה דואלית. מצד אחד, ישנן עדויות רבות לקשרים בין־ארגוניים, לחלוקת עבודה פנימית ולממשקים עם גורמי חוץ וקהילה, בעיקר כאשר מדובר באירועי חירום המוכרים כמערכתיים ומזמנים הפעלה של מנגנונים לאומיים כמו ועדות מל"ח. במצבים אלו התיאום נתפס כסדור ויעיל יחסית. מצד אחר, כאשר מדובר באירועי קיצון מקומיים או סיכום 5
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==