11 סדר ושל חוויה אדריכלית טוטלית. דה־קאלו, מנגד, מרכיבה את עבודותיה מאותם "חומרי מקום" עצמם, אך הופכת אותם למרחב דינמי: ראיונות אישיים, מכונות תעשייתיות, מבוכים תת־קרקעיים וסיפורים של אנשים. אם כרמי־מלמד יצרה אדריכלות של ממשות, דה־קאלו יוצרת אדריכלות של מבט, של זרימה ושל תודעה. דה־קאלו מבקשת לא רק לחשוף את הפערים בין העולמות, אלא גם להאיר את החוטים הדקים המחברים ביניהם: העובדים המתחזקים את המערכת, החללים התת־קרקעיים שאינם זוכים לאור יום, הקולות המתערבבים בצליל התעשייתי והסיפורים האישיים העולים מתוך השוטטות האיטית של המצלמה. כך הופך הבניין למעבדה של יחסי כוח, של טכנולוגיה ושל אנושיות; מרחב שבו כל שכבה משפיעה על האחרת. התערוכה מציעה לצופה לא רק מבט על המקום, אלא חוויית שהייה בו: להרגיש את קצב העבודה, את המרחבים העצומים, את התזוזה האיטית בהם ואת הדחיסות בחללי העבודה. לראות את המערכת בגובה העיניים ולא מתוך נקודת מבט מרוחקת, כל יודעת. בסופו של דבר, דה־קאלו מזמינה אותנו לחשוב מחדש על המושג "עיר" לא כמבנה פיזי בלבד, אלא כישות פועמת, בעלת רבדים גלויים וסמויים. העיר העליונה והעיר התחתית מתקיימות זו לצד זו, משפיעות זו על זו ומשרטטות יחד דיוקן מורכב של מוסד, של חברה ושל הזמן שבו אנו חיים.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==