19 שחזרה איננה שכפול פשוט של אותו הדבר אלא תהליך המייצר הבדל. החזרה חושפת את הזמן עצמו לא כרצף סיבתי ברור אלא כמבנה שבו רגעים המתקיימים זה לצד זה, משתנים מעט בכל הופעה מחדש. , הפעולות המתועדות – חיתוך ניירות, שכפול דפים, סריקת עיר תחתית ב', ובעיקר בעיר תחתית א'ב מחברות וקריאת ברקוד – הן פעולות מכניות ושגרתיות הנראות לכאורה זהות זו לזו. אולם החזרה עליהן במבנה מפוצל של מסכים, במנחים שונים ובסדרים משתנים מפרקת את תחושת הרצף ומדגישה דווקא את השונות הזעירה שביניהן. כל פעולה חוזרת, אך כל הופעה שלה מתרחשת במיקום אחר, בקצב אחר או ביחס אחר לדימויים האחרים. בכך הופכת החזרתיות ממנגנון של שכפול למנגנון המייצר הבדלים : דימוי־הזמן 2 קולנועבתוך הזמן. מהלך זה מתקרב גם לאופן שבו דלז מתאר את פירוק הזמן בספרו ): כאשר הרצף הסיבתי של הפעולה מתפרק, הזמן אינו נובע עוד מתנועה Cinéma 2, L'image-temps( או מהתקדמות של סיפור, אלא מופיע ישירות דרך דימויים מקוטעים, חוזרים או מקבילים. כך גם אצל דה־קאלו הפעולות אינן מתארגנות עוד כתהליך לינארי של ייצור, אלא מופיעות כריבוי של רגעים החוזרים ומתקיימים בו בזמן על פני המסכים. הצופים אינם עוקבים אחר פעולה מתקדמת אלא נעים בין דימויים שונים, מחברים ביניהם מחדש ומרכיבים בעצמם את רצף הזמן. * * * בעשורים האחרונים הפך העיסוק בפירוק הזמן הלינארי ובבניית מבני זמן מחזוריים, מקבילים או מקוטעים לאחד המהלכים המרכזיים באמנות הווידיאו והמיצב. אמנים רבים משתמשים בלולאות, בפיצול מסכים, בהשהיות מכוונות ובעריכה שאינה לינארית כדי לערער את הסדר הסיפורי של הדימוי הנע ולהציג את הזמן עצמו כחומר גלם. במקום התקדמות רציפה של אירועים, עבודות וידיאו רבות מציעות מערכים של חזרות, של הדהודים ושל ריבוי נקודות מבט, שבהם רגעים שונים מתקיימים בו בזמן או חוזרים שוב ושוב בצורות משתנות. בתוך שדה זה, פירוק הרצף הסינמטוגרפי אינו נתפס עוד כסטייה מן הנרטיב, אלא כאסטרטגיה אמנותית מרכזית המאפשרת לחשוף את מבני הזמן של הזיכרון, של התודעה ושל המדיה עצמה. ייחודה של דה־קאלו בשדה אמנות הווידיאו העכשווי טמון בכך שהיא אינה מסתפקת בשימוש בחזרתיות, בפיצול מסכים או בפירוק הזמן כאמצעים צורניים גרידא, כפי שקורה לא אחת בעבודות רבות העוסקות בזמן, בזיכרון ובתפיסת הצפייה, אלא קושרת אותם באופן הדוק למנגנון מוסדי, אדריכלי וחברתי קונקרטי. בעוד אמנים רבים משתמשים בלופ, בהשהיה ובמקביליות כדי לערער את הנרטיב, לעבות את החוויה החושית או להמחיש את אי היציבות של הזיכרון ושל הדימוי, דה־קאלו מפנה את אותם אמצעים בדיוק אל עולמות העבודה הסמויים של המוסד ואל המרחבים האחוריים המאפשרים את פעולתו. בכך היא מעניקה לשיבוש הזמן והמרחב ממד ביקורתי: לא רק פירוק של רצף הראייה, אלא גם חשיפה של הסדרים החבויים שעליהם נשען הסדר הגלוי. החזרתיות אצל דה־קאלו אינה רק מנגנון של צפייה, אלא צורה שבאמצעותה הקצב האנונימי, המכני והמתמשך של עבודת התשתית נעשה מוחשי ופיצול המסך אינו רק ניסוי בתנאי הראייה, אלא דרך לנסח את הפיצול הפנימי של המוסד עצמו בין חזית ייצוגית לבין תפעול סמוי. במובן זה, דה־קאלו מחברת בין שפת עבודת וידיאו עכשווית של זמן לא־לינארי לבין קריאה ביקורתית של עבודה ושל מוסדיות, וכך הופכת את הניסוי הצורני למעשה של גילוי.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==