דבר העורכים

כרך מט של המזרח החדש, שיוצא לאור שנה לאחר הכרך הקודם וערב הכנס השנתי של אילמ"א במאי 2010, מעלה תרומה לחקר ההיסטוריה החברתית של המזרח התיכון, שחוסה לרוב בצִלהּ של ההיסטוריה המדינית־הדיפלומטית. הכרך עוסק בכמה תקופות ומביא מנקודות מבט מגוונות את קולן של קבוצות שוליים מבחינת השפעה ציבורית: העם הפשוט, מיעוטים ונשים. הגיליון שלפנינו, כמו קודמו, מאורגן על־פי חמש תמות הנוגעות להיסטוריה, לספרות ולמתודולוגיה, ולא נעדר מקומה של פינת הקולנוע. אנו מקווים שגם גיליון זה יעשיר את השיח של קהיליית החוקרים והמתעניינים בלימודי המזרח התיכון, ואף יעורר שאלות למחשבה ולהמשך דיון.
התמה הראשונה היא צדק וצדקה בעולם האסלאם ובה שלושה מאמרים. שניים מהם עוסקים במנגנוני עשיית צדק, והשלישי בחקר הצדקה ומשמעותיה. נמרוד הורביץ מציע במאמרו הסבר חדש להדרת המשפט הציבורי מהשיח המשפטי של ימי הביניים. בעוד חוקרים בני זמננו הסבירו את ההדרה הזאת כפועל יוצא ממגמה מכוונת של משפטנים בימי הביניים, הורביץ טוען שזו הייתה יוזמה של השליטים המוסלמים המוקדמים עצמם. לאלה היה אינטרס מובהק שהמשפט הציבורי יישאר מחוץ לשיח המשפטי כדי להשתחרר מאילוצים ומהתנגשויות עם החוק המקודש ועם דובריו בקרב המשפטנים. כמקרה מבחן משמש מוסד המַט'אלִם, שאפשר לנתינים הפשוטים לפנות ישירות לשליט ולהתלונן על מעשי עושק שגרמו להם אנשי השררה, ושימש אמצעי חשוב לעשיית צדק בחברות אסלאמיות מוקדמות. מנגנון נוסף של סעד משפטי באמצעות פנייה ישירה לשליט היו פטיציות, שבהן דן יובל בן־בסט תוך התמקדות בארץ־ישראל העותמאנית בשלהי המאה התשע־עשרה. פטיציות, שנשלחו מתושבי יפו ועזה, עקפו את חסמי הבירוקרטיה המקומית והאזורית והגיעו ישירות לסולטאן (באמצעות הווזיר הגדול), ושימשו לו מקור חשוב לקבלת מידע ומנוף ללגיטימציה ציבורית כמגנם של נתיני האימפריה, הדואג לרווחתם ולשלומם. בכך מילאה תפקיד חשוב הטכנולוגיה המודרנית, בעיקר התרחבות הטלגרף ושירותי הדואר שאפשרו נגישות רבה יותר של המתלוננים אל המרכז השלטוני באיסטנבול. תרומתו של בן־בסט נעוצה גם ברובד ההיסטוריוגרפי, במיקום חקר ארץ־ישראל בהקשר עותמאני במנותק מהשיח הלאומי, הציוני או הערבי־הפלסטיני, שכה נפוץ בספרות הקיימת. בכך מצטרף המאמר למחקרים אחרים, כמו על מצרים והסהר הפורה, המלמדים על חיותה של האימפריה העותמאנית גם בשעה שנדמה כי ניגפה מפני כוחות המודרניזציה והלאומיות. צדק משפטי וחברתי לא היה הסעד היחידי להמון העם. לרווחתם תרם גם מוסד הצדקה, שבו עוסק מאמרה של איימי סינגר. המאמר מוסיף נדבך לחקר הצדקה והפילנתרופיה בחברות אסלאמיות, תחום מוזנח למדי לעומת המחקר בנושא זה בחברות מערביות. הוא מצביע על הרב־גוניות של הצדקה כציווי דתי, כערך מוסרי וכפרקטיקה חברתית עם משמעויות כלכליות ופוליטיות, ומאפשר עוד נקודת מבט על חלוקת האחריות לטיפול בנזקקים בחברה.
בתמה השנייה הדיון עובר לקבוצה חברתית אחרת, מיעוטים דתיים: שיעים ונוצרים מארונים. השיעה זקפה את ראשה בהתפשטות גיאוגרפית ובהשפעה פוליטית מאמצע המאה העשירית ועד אמצע המאה האחת־עשרה, פרק זמן המכונה במחקר "המאה השיעית". ואולם לאחריה חוו חסידיה דיכוי שיטתי מידי מגני הסונה - סלג'וקים, איובים וממלוכים. מקרה מבחן למעבר השיעים מעמדת השפעה לנרדפות מספקת סוריה במאה השתיים־עשרה, שבה דן חאתם מחאמיד. הוא מראה במאמרו כיצד הושבה השליטה הסונית בסוריה באסטרטגיה משולבת של אמצעים צבאיים, פולמוס דתי ופעילות חינוכית־תרבותית. הדיון מאיר את המציאות בסוריה בתקופה הנידונה על רבדיה הדתיים, החברתיים והפוליטיים. הוא גם מרחיב את יריעת המחקר על החייאת הסונה בימי הביניים המוקדמים בצל המאבק החריף בין סונים לשיעים על ההגמוניה בעולם האסלאם. מאמרו של רפאל הרשטיין נשאר באותה סביבה גאוגרפית ומתמקד בקהילה המארונית בלבנט ובזיקתה לסוכני השפעה חיצוניים: צרפת, המסדר הישועי והוותיקן. את נקודת החיבור בין גורמים אלה סיפקה פעילותה של אוניברסיטת סנט ז'וזף בביירות בשנים 1914-1875. ניתוח המקרה של אוניברסיטה זו חושף היבט שהוזנח למדי במחקר - קשר הדוק בין דת, השכלה ואימפריאליזם בלבנט. הוא גם מצביע על ניכור גובר בין הקהילה המארונית לחברת הרוב המוסלמית וחתירתה לבצר את זהותה העצמית ולהבטיח את המשך הנאמנות של צעיריה המשכילים.
התמה השלישית בגיליון היא הקול הנשי הצעיר בספרות הפלסטינית. דורית גוטספלד בוחנת את יצירתה של הסופרת ילידת ירושלים דימה ג'מעה אל־סמאן באמצעות הרומן אל־אצאבע אל־ח'פְיה (האצבעות הנסתרות, 1992). הרומן כתוב בסגנון הפנטסיה ועוסק בדמות בדיונית של נסיכה, והוא רווי מסרים מגדריים ופוליטיים. הוא משרטט אידאל נשי של חוסן נפשי ודבקות במטרה, והוא מתריס נגד המציאות הפטריארכלית הנוקשה ומציב את שחרור האישה כנדבך חשוב בגאולת האומה הפלסטינית.
את המבט מלמטה של קבוצות שוליים חברתיות משלים המבט מלמעלה של סוכני תרבות והנצחה, רשמיים ולא־רשמיים, במאמציהם לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של קהילותיהם. בכך עוסקים המאמרים בתמה הרביעית. מנחם מרחבי מנתח את מאמציה של השושלת הפהלוית באיראן לטפח תודעה היסטורית של עברה המפואר של המדינה והצגת שליטיה בדמות משיבי עטרה ליושנה. גולת הכותרת למאמצים אלה הייתה סדרת אירועים וחגיגות שהתקיימו בשנת 1971 באתר הארכאולוגי פרספוליס, בירת האימפריה האח'מנית. לדעת מרחבי, מפגן הראווה הרשמי בפרספוליס לא העיד על עוצמה פוליטית אלא הסגיר חולשה, ורק הגביר את הניכור של חוגים נרחבים בחברה האיראנית כלפי השושלת הפהלוית. חוגים אלה לא קיבלו כמובן מאליו או בהכנעה את התכתיב התרבותי מלמעלה, וכך שירתו גם את סדר היום החתרני של חוגי האופוזיציה, בעיקר הדתית. האסלאמיסטים השיעים באיראן הצליחו לתפוס את השלטון בשנת 1979, ואילו עמיתיהם הסונים בסוריה, "האחים המוסלמים", כשלו בהשגת מטרה זו ואף נדחקו לשוליים, בעיקר בעקבות אירועי חמאה בשנת 1982. בכך עוסק מאמרו של ליעד פורת, המראה כיצד הדיכוי האכזרי של התנועה בידי כוחות המשטר הסורי הניב מפעל הנצחה טקסטואלי, ויזואלי ופיסי, וממנו שאבו "האחים" הצדקה מוסרית וחיזוק לצדקת הדרך. בהנצחה זו שימשו אירועי חמאה, נוסף על היותם אסון טרגי, מופת הרואי של מאבק אסלאמי, הראוי לסחוף אחריו את ההמונים.
התמה החמישית מעניקה מסגרת מתודולוגית למקצת ההיבטים של היסטוריה חברתית שנידונו לעיל, ומצביעה על כיווני מחקר לעתיד. לימודי ההיסטוריה החברתית של המזרח התיכון זכו לתנופה רבה במערב וגם בישראל בעשורים האחרונים. חשיבותו של תחום זה אינה מוטלת בספק בניתוח יחסי כוחות חברתיים ובהפניית אור הזרקורים אל הכפיפים או אל הקולות המושתקים, שלא השאירו בדרך כלל עדויות כתובות משל עצמם: עניים, איכרים, נשים, עבדים וכדומה. ואולם יש ויכוח פנימי והבדלי דעות בנוגע למתודות המחקר בכתיבת ההיסטוריה של קבוצות אלה ומורכבות יחסיהן עם האליטות. הצצה מעניינת אל הוויכוח הפנימי מספקים חיים גרבר, אורי מ' קופפרשמידט, אהוד טולידאנו ואיריס אגמון, שדבריהם כאן מתבססים על הרצאותיהם במושב בכנס אילמ"א, 2009. סוגיה אחת העולה לדיון היא היחס שבין מקרו למיקרו בהיסטוריה חברתית, בין ניתוח מגמות ותהליכים גדולים לבין התמקדות בבני האדם הפשוטים ובחיי היומיום שלהם. וכן נידונה השאלה, האם בכוחו של מחקר כמותני, המתבסס על עיבוד שלל נתונים כמותיים מהעבר, לשקף נאמנה מציאות חברתית או פעילות כלכלית בקרב תושבי עיר או מחוז, או שמא אין הדבר אפשרי ויש להתרכז במחקר איכותני, פרשני, שהוא תרבותי בעיקרו ומשחזר סיפור חיים או מקרה. סוגיה נלווית היא ביקורת המקורות והיותם נושא למחקר היסטורי בפני עצמו, דוגמת רישומים משפטיים (סג'ל), המשתמש בכלים שפותחו בחקר התרבות וביקורת הטקסט. במבט מסכם על מצב לימודי ההיסטוריה החברתית בישראל מצביע טולידאנו על מגמת התחזקותם בקהילה האקדמית, וקורא לאמפתיה כלפי מושאי המחקר, שתהיה מנותקת משיקולים פוליטיים ומצִלו של הסכסוך הישראלי־הערבי.
פינת הקולנוע החותמת את הגיליון מציגה את הגל האתני בקולנוע האיראני. אלדד פרדו דן בתופעות של פלורליזם אתני מבוקר וקולנוע חוצה גבולות ברפובליקה האסלאמית. הוא מצביע על שלושה מסרים: המסר האסלאמי המהפכני, המציג את הסביבה המהפכנית על גווניה האתניים (כורדים, אזרים, אפגאנים ואחרים) כמקום צודק ועשיר מבחינה תרבותית; המסר הרפורמיסטי, הקורא לפתיחות פוליטית ולדמוקרטיזציה באמצעות הדגשת מצוקת הקבוצות האתניות; והמסר הבדלני, הניכר בעיקר בקולנוע האיראני־הכורדי, מסר שאינו גלוי לעין. פרדו סבור, שהרפובליקה האסלאמית מתייחסת אל התרבות האתנית כאל חלק מ"סך הכול" התרבותי האיראני, ובכך מנסה להשיג שקט מבית וגם השפעה מחוץ לגבולותיה. הקולנוע האיראני מלמד על אתגר אתני במדינה, אך גם על הצלחה יחסית של המשטר בטהראן בהכלת המיעוטים ובגיוס תרבותם לצרכיו.

* * *
המערכת מודה לרבים שתרמו להופעתו הסדירה של כרך מט של המזרח החדש. תודתנו נתונה לכותבי המאמרים וביקורות הספרים, ולקוראים האנונימיים שבחוות דעתם נעזרנו. הצוות המקצועי של ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה סייע רבות בהפקת הגיליון: יונה לשד, רותי שלם, נאוה שנקמן, ראומה שחור, צאלה קליין־בירנבאום ורותי אפלברג. תודה רבה גם לישראל רונן על עבודת העריכה המסורה, ותודה מיוחדת לחיים נסים שסייע בהכנת התעתיק. שבחים לשי זהר, מזכיר המערכת היוצא, שעמל וטרח ביעילות על הכנת הכרך. על כולם תבוא הברכה.

בת־ציון עראקי קלורמן מאיר חטינה