מ"אביב פוליטי" ל"חורף כלכלי": לאן צועדות כלכלות מדינות ערב שאינן משקי נפט מובהקים?

און וינקלר

מאז סוף שנת 2010 מדינות ערב שאינן משקי נפט מובהקים עוברות תהפוכות פוליטיות המשתוות רק להפיכות הצבאיות של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים. בארבע מדינות – תוניסיה, מצרים, לוב ותימן – כבר הוחלף השלטון, ובסוריה מתנהלת מלחמת אזרחים מאז מרס 2011. שתי המדינות הערביות היחידות שאינן משקי נפט מובהקים שמשטרן עדיין שורד, עד כה בלא זעזועים רבים, הן המדינות המלוכניות המסורתיות: ירדן ומרוקו.
מדוע פרצה תרעומת הצעירים דווקא בנקודת הזמן המסוימת של סוף שנת 2010 ותחילת 2011? מה היו הגורמים המרכזיים להתפרצות זאת? האם גורמי התסיסה במדינות הערביות דומים לאלו שהתסיסו מדינות רבות באירופה? לאן צועדות הכלכלות של המדינות הערביות שאינן משקי נפט מובהקים? מטרת המאמר לבחון שאלות אלו.
חלקו הראשון של המאמר בוחן את השינויים באפשרויות המובּיליות החברתית-הכלכלית של הצעירים במדינות ערב שאינן משקי נפט מובהקים, שעד "עשור הנפט" (1973–1982), נוספה ל"מוביליות הפנימית" גם "המוביליות החיצונית" בדמות תעסוקה באחד ממשקי הנפט הערביים. חלקו השני של המאמר בוחן את התקופה שלאחר סיום "עשור הנפט" כאשר מאידך גיסא פחתו הזדמנויות התעסוקה במידה ניכרת, ומאידך גיסא הגידול במספר דורשי העבודה נסק לרמות הגבוהות ביותר שהיו מעולם עקב מבנה הגילים הצעיר של אוכלוסיית המדינות האלה. החלק השלישי בוחן את השינויים המבניים שמדינות אלו נאלצו לבצע עקב המיתון הכבד שפקד אותן לאחר סיום "עשור הנפט". החלק הרביעי בוחן את תזמון פרוץ "האביב הערבי", והחלק החמישי עוסק בנזקים הכלכליים של "האביב הערבי". בחלק האחרון נבחנים את סיכויי הצמיחה של מדינות אלה, שכן בלא שיפור כלכלי מהותי לא תושג יציבות פוליטית.