15 מדובר בייצוגים אדריכליים, מהלך זה של דה־קאלו מערער גם על עקרון הפרספקטיבה הלינארית הנשענת על נקודת מגוז יחידה. במקביל הוא מפרק את הלינאריות שעליה מבוססים דימויים סינמטיים נעים, הנוטים להתקדם ברצף אחיד קדימה. תחת זאת היא מציעה פעולה מורכבת יותר בממדי החלל והזמן – תנועה קדימה ואחורה ברצפי כל הקרנה והתפשטות של תנועות מרחביות בריבוי ההקרנות. תנועות אלו חותרות תחת הסדר הלינארי של הזמן והמרחב ומטשטשות את ההיררכיה המקובלת שלהם. במובן זה, פעולתה של דה־קאלו אינה רק בחירה אסתטית או טכנית, אלא מהלך מושגי המבקש לערער על דרכי הייצוג המקובלות של זמן ומרחב. מאז הרנסנס מקובל לחשוב על המרחב באמצעות פרספקטיבה הוכיח האדריכל פיליפו ברונלסקי כי כינון הייצוג נובע ממקור אחד 15־ לינארית ונקודת מבט אחת. במאה ה המארגן את המרחב באורח גיאומטרי. ארגון זה נענה למתודה הפרספקטיבית שאינה אלא כלי רגולטורי המאפשר כיוון ושליטה בייצוג. גם הקולנוע ירש במידה רבה את ההיגיון הזה: הדימויים נעים ברצף אחד, והאירועים מתקדמים מנקודה לנקודה. את הכלי הפרספקטיבי החליפה המצלמה ועימה סליל הסרט הרציף המתעל את הזמן הוויזואלי בהתאם לרצף הדימויים. השוטים, הרצפים המדורגים וההצבה הרוויה של דה־קאלו מפרקים את הסדר הפרספקטיבי. באמצעות פיצול המסך וההשהיה בין השוטים המצולמים היא יוצרת מצב שבו אותו רגע בזמן מתקיים במספר מופעים בו־זמנית. הזמן חדל להיות רצף יחיד והופך למערכת של שכבות. ההווה, העבר והחזרה על האירוע מתקיימים במקביל ולא בזה אחר זה. הצופים אינם מתבוננים עוד במרחב מנקודה אחת בלבד, אלא חווים אותו כסדרה של רגעים החודרים זה אל זה. כך, בפרקטיקה האמנותית שלה דה־קאלו מציעה זמן שאינו לינארי אלא חזרתי, מקבילי ומרובד. בה בעת, גם המרחב מאבד את יציבותו: אין עוד נקודת מבט אחת המארגנת את ייצוג המרחב, אלא ריבוי של זמנים ושל מבטים הפועלים סימולטנית. לפיכך, המשמעות של פעולתה אינה רק צורנית אלא גם תפיסתית: דה־קאלו מבקשת להראות כי המציאות – ובייחוד הזיכרון, ההיסטוריה או החוויה של המקום – מורכבת משכבות של זמן, של חלל ושל מבטים וחזרות, המתקיימות במקביל וחודרות זו אל זו בעת ובעונה אחת. ) שטבע הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון. durée( ְ ניתן להבין את מהלכה של דה־קאלו גם לאור מושג המ ֶֶש ֶֶׁך ברגסון ביקש לערער על תפיסת הזמן המדעי־המכני, הרואה בזמן רצף של יחידות נפרדות הנמדדות בזו אחר זו – שניות, דקות ושעות – כלומר זמן הנע בקו לינארי קדימה. כנגד תפיסה זו הציע ברגסון לחשוב על הזמן כעל משך חי, רצף איכותי שבו רגעים אינם נפרדים זה מזה אלא חודרים זה אל תוך זה ונושאים עימם את הזיכרון של מה שקדם להם. באמצעות ריבוי הערוצים, ההשהיה בין השוטים המצולמים וחזרת רגע בזמן במספר מופעים חופפים דה־קאלו יוצרת בעבודות הווידיאו שלה מצב הדומה למבנה הזמן הברגסוני. הצופים חווים בו־זמנית רגעים שונים של אותו אירוע: רגע שכבר החל, רגע המתחיל מחדש ורגע הממשיך להתפתח. במובן זה, המהלך של דה־קאלו מדמה את האופן שבו ברגסון תיאר את פעולת הזיכרון: עבור ברגסון, ההווה לעולם אינו מנותק מן העבר, שכן העבר קיים אצל הסובייקט בזיכרונו ההיסטורי והפרטי אשר מיובא קדימה אל עבר העתיד. בין שני זמנים אלו נוצר ההווה. לא עוד נקודת מקור מתמטית או גיאומטרי אשר ממנה ינבעו סכמות בהירות של הזמן, אלא תפיסה מתמשכת של הסובייקט. תפיסה זו היא אומנם רציפה, אך יש בה הפוטנציאל להשתנות ביצירה הבלתי צפויה של זרמי התודעה. באופן דומה, בעבודותיה של דה־קאלו, כל רגע בהווה מכיל בתוכו זיכרון של רגעים קודמים. השוטים השונים פועלים כמעין שכבות זמן: הדימוי המופיע בפריים אחד מהדהד בפריימים האחרים, כך שהעבר, ההווה והעתיד מתקיימים יחד בתוך אותו מרחב חזותי. כאשר מבנה זה מופיע ביחס לדימויים אדריכליים, הוא מקבל משמעות נוספת.
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==