17 תיאור העולם התחתון משלב בין חזרתיות, המאפיינת מקבץ מעבודותיה של דה־קאלו, עיר תחתית א' ב לבין הצגת המרחב ברצף שניתן לתפוס כסדר לינארי וסיבתי. העבודה נפתחת ברצף של קטעים המתעדים מכוניות הנכנסות אל מחסני העולם התת־קרקעי, ככל הנראה כדי לאסוף משלוחי ספרים המיועדים לסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה הפזורים ברחבי הארץ. משם עוברת העבודה להציג שלטים המורים על יעדי המשלוח – פתח תקווה, נתניה, לוד, תל אביב, חדרה ועוד, כך שנוצר נוף גיאוגרפי המורכב משלטים. בהמשך נראית מלגזה המרימה קופסאות ספרים, ולאחר מכן הדימוי מתפוגג לכדי מסך שחור הקוטע את הרצף החזותי. לאחריו מופיע קטע חדש העוקב אחר מעבר תת־קרקעי המוביל אל מחסן שבו עובדים ניצבים לפני שולחנות ועוסקים בעריכה, בדפוס ובשכפול. כאן מפנה דה־קאלו את תשומת ליבנו לא רק לעובדים אלא גם לציור קיר של גבעות ואגמים, המשמש נוף חלופי לחלל התת־קרקעי חסר החלונות. כאשר תיעוד זה מסתיים, מציגה דה־קאלו קטע נוסף של מנהרה תת־קרקעית המוליכה מהמחסן אל העולם העליון והמסנוור באמצעות אור בוהק המופיע בסוף המנהרה. השילוב בין המהלך הלינארי – מעבר מחלל אחד למשנהו בהתאם לתפקודו – לבין החזרתיות הפנימית של כל מקטע, יוצר "זמן מסולסל". כל מקטע חוזר על עצמו בארבעה ערוצים שונים באופן פנימי ומעגלי. בתום כל ארבע חזרות של קטע מסוים, מופיע הקטע הבא על ארבע חזרותיו שלו, וכך נבנית הלינאריות של החלל והזמן בעבודה. הדואליות בייצוג דפוסי הזמן כלינאריים וכמחזוריים בו־זמנית, מאפשרת לדה־קאלו לייצר את הסלסול בזמן ועל ידי כך לטשטש את מהות הזמן עד כמעט היעלמותו. גם החלל התת־קרקעי, הנעדר אור יום – אחד מסימניו המובהקים של הזמן – תורם לערעור תחושת הזמן והמרחב. ה"זמן המסולסל" ממלא תפקיד מרכזי בהעמקת המשמעות של העבודה, משום שהוא מאפשר לדה־קאלו לחשוף את הקצב ואת ההיגיון של פעולת המוסד דווקא במרחביו הסמויים. החזרתיות של המקטעים – כל פעולה החוזרת שוב ושוב לפני המעבר לחלל הבא – יוצרת תחושה של זמן מחזורי המזכיר את שגרת העבודה היומיומית המתקיימת במרתפים, הכוללת שכפול, אריזה, העמסת קופסאות ספרים והפצתן. פעולות אלו אינן מתקדמות לעבר רגע שיא דרמטי, אלא מתקיימות כרצף אינסופי של פעולות החוזרות על עצמן. בכך ה"זמן המסולסל" מדגיש כי המוסד אינו מתקיים אך ורק באמצעות העבודה האקדמית והמנהלית, אלא גם באמצעות מחזוריות מתמשכת של עבודה לוגיסטית ותפעולית היכולה להיתפס כעבודה סיזיפית. במקביל, המבנה המסולסל של הזמן מערער את התחושה הלינארית הקונבנציונלית של התקדמות. מצד אחד העבודה נעה מחלל לחלל במסלול כמעט נרטיבי; מצד אחר החזרות הפנימיות משהות את ההתקדמות ומייצרות תחושה של הסתחררות בזמן. כך נוצר מצב שבו הזמן אינו מתקדם באופן ברור אלא נדמה כמתקפל אל תוך עצמו. קיפול זה עוזר לדה־קאלו גם לקשור בין העולם העליון לעולם התחתון, זאת מאחר שהיא לא מייחסת למרתפים זמן שונה לחלוטין מזה של העולם העליון. גם בקומות העליונות של האוניברסיטה פועל זמן מחזורי מובחן המתבטא בשיעורים החוזרים מדי שבוע, בסמסטרים מתחלפים ובמערכות לימוד החוזרות על עצמן. דה־קאלו לא מבטלת את העולם העליון או את חשיבותו, אלא מפנה את תשומת ליבנו לעולם התחתון ומדגישה את ההבדל המצוי באופן שבו הזמן מתגלה ונחווה בו. במובן זה, ה"זמן המסולסל" אינו רק אמצעי צורני אלא גם אנלוגי למבנה המוסדי עצמו: הוא מציג את המוסד כמערכת הפועלת במחזוריות קבועה ורב־שכבתית, עליונה ותחתונה, מתמשכת ואינסופית, שאינה נראית לעין כול, אך מאפשרת את פעולתו של המוסד על ריבוי הזמנים שלו. בעולם העליון הזמן מאורגן וממוסגר במסגרת מוסדית ברורה. הוא מתבטא באירועים מובחנים, מתוזמנים ורשמיים – שיעור, הרצאה, ישיבה,
RkJQdWJsaXNoZXIy Mjk0MjAwOQ==