עתיד האסלאם, עתיד המערב בתאולוגיה של האסלאם הפונדמנטליסטי

אוריה פורמן

אחת מהנחות היסוד בחקר ההיסטוריה של הרעיונות היא, שתפיסות ולעיתים אף אידיאות, משתנות (או לפחות מתאימות עצמן) בהתאמה למציאות המתחדשת. אכן, מחקר שאינו מביא בחשבון טבע דברים זה, עשוי ללקות במהותנות ביחס לתופעה שהוא חוקר ולאמץ גישה מקובעת, הרואה במחשבה אידיאולוגית גוף רעיוני סטטי.

עם זאת, נוכל לעיתים לפגוש, כמו במקרה שלפנינו, מצב שבו מסכת תפיסתית-רעיונית שורדת תקופה ארוכה, כמה דורות, שבהן היא מאומצת ללא שינוי משמעותי, בעיקר משום שהגורמים אשר הולידו ועיצבו אותה, נותרים גם הם על כנם וממשיכים לקיים אותה.

מאמר זה אכן מנתח מקרה שכזה. הוא עוסק בארבע מרכיבי יסוד של תפיסת המציאות הרווחת באסלאם הפונדמנטליסטי, שהם שרירים וקיימים זה יותר ממאה: היות המפגש בין האסלאם למערב והמודרניות סוג של "התנגשות ציביליזציות"; תפיסת המציאות הנובעת מכך כלא-טבעית ובלתי מקבלת על הדעת; תרגום הדחף לשנות את המציאות הא-נומלית למאבק בדרכים מגוונות – מהתעוררות ותחייה להתנגדות, ולבסוף – תפיסת עתידו של מאבק זה והוודאות ביחס לגורלן של התרבויות השונות.

המאמר דן בהתפתחות כל אחד ממרכיבי תפיסה אלה לאורך כמה דורות של הגות אסלאמיסטית: מחסן אל-בנא ועד אימן א-טֹואהרי; מסייד קטב ועד אבו בציר א-טרטוסי (הוגה סלפי-ג'האדי בן ימינו).

תוך כדי עיסוק בסוגיות אלה, חושף המאמר את הממד התיאולוגי המשמעותי, המדריך את השיח הזה (ואגב כך נוקט גם עמדה בשאלת הרלוונטיות ומידת החשיבות שיש לטקסט הקדוש במבנה החשיבה והמדיניות הפונדמנטליסטיים בימינו), מעמיק אל מקורותיו ודפוסיו של אתוס "ההתנגדות", ובהשראת כל זאת, בוחן את האסלאמיזם כסוג של הובסיאניזם.