תנועת חמא"ס וחזית ההצלה האסלאמית באלג'יריה: הדרך אל השלטון

חיים שנער

כדי להגדיל את הגישה לאוכלוסיות הלא-מרוצות, האסלאמיסטים באלג'יריה ובגדה המערבית ורצועת עזה יצרו מסגרות שמיזגו נושאים דתיים ולא דתיים כדי להשיג תמיכה רחבה גם בקרב אלה שמבקשים רק שינוי מן הסטטוס-קוו ולא טרנספורמציה אסלאמית. ה-FIS השתמשה בשפה ובסמלים של המהפכה, ובכך ניסתה לתאר את עצמה כשלוחה של המאבק בטענה שהמשטר השתלט באופן בלתי חוקי על הזיכרון ההיסטורי האלג'ירי. ואילו חמאס משתמשת בהיסטוריוגרפיה הלאומית הערבית הטוענת שתושבי כל המזרח התיכון מאז ימי קדם היו ערבים ועל-ידי טענה זו דוחה את הטענה הציונית בדבר זכותם של היהודים על ארץ ישראל.

שתי התנועות – החמאס וה-FIS ידעו להשתמש ברשתות החברתיות שלהן, במסגדים ובתקשורת החברתית כדי להדגיש את רגשות הקיפוח שבאו לידי ביטוי בחסימת המוביליות החברתית, במחסור בחופש פוליטי, ייאוש כלכלי, הרגשה של פגיעות תרבותית והשפלה. אפשר לגלות דמיון רב באידיאולוגיה, במטרות הסופיות, ובתנאים הסוציו-אקונומיים בהם התפתחו שתי התנועות – תנועת החמאס ותנועת ה-FIS.

לעומת זאת קיים שוני רב בתנאים הפוליטיים בהם התפתחו תנועות אלה באלג'יריה לעומת אלה שבגדה המערבית וברצועת עזה. כך אף ביחס לדרכי הפעולה – בעוד ששתי התנועות עסקו בגיוס כוחות בדרכים דומות, מטרתן המיידית שונה – תנועת החמאס שואפת להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ואילו ה-FIS עסקה בגיוס כוחות לשם כיבוש השלטון באלג'יריה בדרך דמוקרטית. ניצחונן של שתי התנועות בבחירות – החמאס למועצת הרשות הפלסטינית וה-FIS בבחירות המחוזיות באלג'יריה – נבע בעיקר מיכולתן להתארגן, ולהתאים את דרכי פעולותיהן לתנאים המשתנים.