עברי, דבר סלנגאית

את הדגים של מחר יעטפו אמנם בעיתונים של היום, אבל יקנו אותם בכותרות של אתמול בערב. רוביק רוזנטל, מרכז סדנאות העיתונות באוניברסיטה הפתוחה ואחד החוקרים המובילים בישראל בתחום העברית המדוברת, חושף כמה תובנות לגבי הסלנג הישראלי

כשישראלים מתרגשים, הם מקבלים עור ברווז, וכשהם לומדים לא להתרגש – הם מפתחים עור של פיל. כשמדברים על פרה אדומה ועל עורב לבן מתכוונים לומר שאין מצב, פשוט חבל על הזמן, כי זה לא יקרה. ואם מדובר במשהו טוב, ברמה של פצצות לגבות רסיסים לריסים, גם אז חבל על הזמן, לפעמים אפילו חבל"ז מזמ"ז, שלא לדבר על סוֹף.

העברית חיה ובועטת, וכולנו משחקים תפקיד בזירת ההתגוששות בין ביטויים קיימים לביטויים חדשים על רקע התערערות המבנה הדקדוקי של שפת אבותינו המתחדשת. וכך, בלי שרובנו נשים לב, החלפנו את יעני בכאילו, את עשר בדבש ואת חבוב בגבר. למה מה? מישהו הודיע בחדשות שכך צריך לדבר? אז זהו, שלא. אבל לתקשורת יש בהחלט תפקיד חשוב ביצירת שפה ובהחדרת ביטויים חדשים.

"תקשורת היא סוכן שפה מרכזי, ובתקופת אליעזר בן-יהודה הייתה יחד עם מערכת החינוך ראש החץ של המהפכה העברית", אומר הלשונאי רוביק רוזנטל, מרכז סדנאות העיתונות באוניברסיטה הפתוחה ואחד החוקרים המובילים בישראל בתחום העברית המדוברת. "באותה תקופה היה צורך במָקום לכתוב בעברית של חוֹל, והעיתונות היתה מעבדה מדהימה ליצירת מילים וביטויים. מאוחר יותר נוצר מצב שהעיתונות החשיבה את השפה התקינה על פני הנגישות, מה שיצר נתק בינה לבין צרכנֶיהָ".

מתי זה התחיל להשתנות?
"בשנות השישים והשבעים התחוללה מהפכה פנימית בעיתונות. הובילו אותה עיתונאים כמו יצחק רועה וירון לונדון ברדיו, ודב יודקובסקי ב'ידיעות אחרונות'. אורי אבנרי הקדים את זמנו כשכתב בשפה קצבית ושטוחה ובמשפטים קצרים. גם עמוס קינן כתב כך ב'הארץ‘".

האם העיתונות המשיכה גם אז ליצור מילים חדשות?
"העיתונות הכתובה הייתה שחקן מאוד קטן ביצירת מילים. הסיבה לכך קשורה לתפיסה של הרבה בלשנים, שבסופו של דבר השפה החשובה היא שפת הדיבור, כי השפה הכתובה מעגנת את הקלאסיקה של השפה. היא מגבשת את התפתחות השפה, כולל הדרך שבה ראוי לדבר, אבל היא לא מובילה את התפתחות השפה. שפה מתפתחת מדיבור. השפה הכתובה שואבת את האוצר הלשוני שלה משפת הדיבור, אבל היא גם מצליחה להחדיר מילים קיימות לשפה הרווחת".

אילו דוגמאות יש לכך?
"בשנות החמישים והשישים רווחו הביטויים 'ישראל השנייה', כלומר ישראל של המזרחיים, 'דופקים את השחורים' ו'נערת זוהר' שהגיעו מהשבועון 'העולם הזה'".

רוזנטל מוסיף, שהמונחים ‘הסלמה’ ו’דו’ח’ לנגזרותיו נכנסו בעקבות שימוש תדיר בעיתונות, וכך גם המילה ‘גיבוי’, שהאקדמיה ללשון עברית נלחמה נגדו אבל תפסה את הציבור. לעומתם, המונחים ‘יַחְדָה’ ו’נֶגְדָה’, שהנפיקה האקדמיה לקואליציה ולאופוזיציה, לא תפסו.

ומהי השפעתה של העיתונות המשודרת?
"לעיתונות המשודרת יש תפקיד חשוב במיוחד, ולכן רוב הביטויים והמילים שנכנסו לשפה הגיעו מהרדיו והטלוויזיה ופחות מהעיתונות. לרדיו ולטלוויזיה יש השפעה מיידית מפני שהם דיבוריים, ומצד שני, רוב הביטויים שנכנסו דרכם לא ממש נשארו. למשל, ביטויים כגון ‘ריד מיי ליפסטיק’ ו’ג'וי אנד הפינס’, או ביטויים של הגששים, שכתבו לבמה אבל הושמעו הרבה ברדיו: ‘הצ'ופצ'יק של הקומקום’ ו’סע לשלום, המפתחות בפנים’".

האם נכון לומר שתוכניות סאטירה ובידור השפיעו יותר על שפת הדיבור?
‘הסאטירה בטלוויזיה היא מאוד חזקה, אבל גם הזמר הוא סוכן שפה עתיר חשיבות. גם לרדיו, במקרה של הגששים, היו הישגים, אם כי הוא לא המקור אלא סוכן טכני. התוכנית 'רק בישראל', למשל, עשתה עבודה לשונית מצוינת, אבל לא נשאר ממנה כמעט כלום. היא הפיצה את ‘יותר עדיף’, שנמצא בתלמוד אבל ארנה בנאי הכניסה, ‘דחקן’, מי שאוהב דאחקות, ‘פצצות לגבות’ ועוד. הקומדי סטור הכניסו את ‘אחול שקשוקה’, ‘לפלף’, ‘לך 'תקווד’, ‘פטיש אוויר’, ‘שרשר’, ‘שקול מילים’ ועוד. מארץ נהדרת קיבלנו את ‘צ'טערת’ ו’מישלוחה’. ‘קשה-קשה’ ו’גבר-גבר’ כן נשארו, בין היתר, כי הם שייכים לדפוס לשוני של הכפלות, שמאוד אופייני לעברית, כלומר, כשרוצים להעצים משהו מכפילים אותו: משו-משו, שחקן-שחקן, סחור-סחור".

האם יש דרך לדעת מה יתפוס ומה לא, או שזה רק בדיעבד?
"‘אין דרך לדעת מה יישאר. ויותר מזה, השאלה היא איך קרה הפלא שביטוי כלשהו הצליח לחדור בשעה שאלפי ביטויים אחרים לא נקלטו. אין לה שום הסבר. הצלחה של ביטויים היא חידה. לפני שתים עשרה שנה אף אחד לא חשב ש'חבל על הזמן' יחזיק מעמד, והיום הוא עדיין חי ובועט".

כך שגם אם אי-אפשר לדעת היכן קבור הכלב, עצם העניין הוא בתחלופה המתמדת של סגנונות הנביחה. מהמהפך של חיים יבין דרך ההסלמה, המֶגָה-פיגוע והתסמינים של העיתונים ועד ל"בתענוגות", "דבר חלש" וה"ב-ס-ד-ר" של הבידור הישראלי. השפה המדוברת מתחדשת כל הזמן, יעֵני, לא מתחטיירת.

* הלשונאי רוביק רוזנטל הוא אחד החוקרים המרכזיים בארץ בתחום העברית המדוברת, מחבר מילון הסלנג המקיף, וחבר במספר ועדות של האקדמיה ללשון העברית. הוא מרכז את סדנאות העיתונות באוניברסיטה הפתוחה ובנה את תוכנית לימודי עיתונות ורדיו – מסלול מורחב – בבית הספר חשיפה. ספרו החדש, "מילון הצירופים", שכולל 18,000 ניבים ומטבעות לשון בעברית החדשה, ייצא לאור אחרי החגים בהוצאת "כתר".

בית הספר חשיפה, עיתונות ורדיו – מסלול מורחב

לקריאה נוספת: רוביק רוזנטל, "מילון הסלנג המקיף", הוצאת כתר, 2005
רוביק רוזנטל, "הלקסיקון של החיים", הוצאת כתר, 2007
עוזי אורנן, "מילון המילים האובדות", הוצאת שוקן, 1996
גיא דויטשר, "גלגולי לשון", הוצאת חרגול, 2007

אתר האקדמיה ללשון העברית http://hebrew-academy.huji.ac.il/

אתר השפה העברית http://www.safa-ivrit.org/

אתר דורבנות http://www.dorbanot.com/

אתר היבריש http://www.hebrish.co.il/