למידע נוסף מלא/י פרטיך
ונחזור אליך בהקדם
אני מסכים/ה לקבל מידע, עדכונים ודבר פרסומת מהאוניברסיטה הפתוחה בדוא"ל ו/או מסרונים

חיים בסרט

מה גורם לישראלים לשבת בערב מול הטלוויזיה לצפות באדם שאינם מכירים מכין חביתה? החוקרת אורנית קליין-שגריר בודקת את סוד הקסם של תוכניות הריאליטי, את השפעתן על השיח היומיומי, ואת האופן שבו לוקחים אותן בארץ לקיצוניות

שתי נשים משוחחות. האחת: “מה את עושה הערב?” השנייה: "הולכת לראות את האח”. האחת: "ואז מה”? השנייה: "כלום, כשהם הולכים לישון, גם אני הולכת לישון”. סביר להניח שאין הרבה אנשים בישראל שלא היו מבינים באיזה אח מדובר (רמז: לא מהמשפחה וגם לא מבית החולים), ורבים גם היו מזדהים עם הדיאלוג (האמיתי לגמרי) הזה, גם אם לא כולם היו מודים בכך.

“כשאנשים מגלים שאני חוקרת את התחום ומגיעים לדבר איתי בנושא, הם תמיד מתנצלים", אומרת אורנית קליין-שגריר, חוקרת ומרכזת הוראה של קורסים בתחום התקשורת באוניברסיטה הפתוחה. "הם מספרים שהם מדי פעם נתקלים בתוכנית במקרה במהלך זפזופ או כשהילד מכריח אותם לשבת איתו, אבל מהשיחה איתם ברור שהם בקיאים מאוד במה שמתרחש שם".

קליין-שגריר, שצופה בטלוויזיה לא רק לשם הנאה, אלא גם כחלק מעבודתה, חושבת שאין סיבה לדבר על המדיום הזה בנימה אפולוגטית. “יצא לתוכניות כמו 'האח הגדול' שם של תוכן ירוד, שמשלב בזבוז זמן עם מציצנות לשמה”, היא מסבירה, “אבל אני חושבת שיש בזה הרבה יותר. יש שם רגעים אנושיים מעניינים. מלבד זאת, משתתפים בתוכנית הם מעין שכנים שאפשר להציץ אל הבית שלהם ולרכל עליהם. זה ממלא צורך קהילתי מסוים”.

את חוקרת את סוד המשיכה של תוכניות הריאליטי. איך את מגדירה ריאליטי?

"שאלה מצוינת, כי ההגדרה לא ברורה וכוללת סוגים שונים של תוכניות, למשל, תוכניות שעוקבות אחרי אנשים במהלך חייהם הרגילים, תוכניות שעוקבות אחר אנשים בסביבה יוצאת דופן, ותוכניות שהן סוג של שעשועון או משחק טלוויזיה. לכן, אני מתיחסת להגדרה רחבה, שכוללת תוכניות שמשתפות אנשים רגילים במהלך השידור; כלומר, תוכניות שבהן הצופים הם מרכז התוכנית. וכשאני אומרת צופים, אני מתכוונת גם לנציגי הצופים, זאת אומרת, אנשים רגילים שהופכים להיות גיבורים של התוכנית".

לְמה הכוונה באנשים רגילים?

"אנשים כמונו, שג'יי רוזן הגדיר אותם “The people formerly known as the audience” - אנשים שהם לא שחקנים מקצועיים, אלא אנשים שנבחרו מבין הצופים. האלמנט הזה מהווה מוקד משיכה חשוב עבור הצופים, משום שהוא יוצר הזדהות. אנחנו יכולים לראות את עצמנו על המסך. בתוכניות אחרות ההזדהות היא מוגבלת, כי הסיכוי שלי לחיות את החיים של הדמויות על המסך או להיות שם במקומן הוא קלוש. בתוכניות ריאליטי יש תחושה שכל אחד מאיתנו יכול להיות שם. הליהוק מאפשר כמעט לכל צופה למצוא את עצמו או מישהו שהוא מכיר על המסך. זה מגביר את תחושת ההשתתפות. יש טכניקות להגברת תחושת ההזדהות, למשל, בכוכב נולד מראים את האודישנים, שהמסר שלהם הוא שכל אחד יכול להגיע – אם לא אתה, אז הבן של השכן שלך”.

הכל נכתב למעלה, והרשות נתונה

לדבריה של קליין-שגריר, לשימוש באנשים רגילים יש השלכה חשובה נוספת. “עצם ההשתתפות של 'אנשים רגילים' נותנת תחושה של הפתעה, תחושה שאין תסריט ברור עם התרחשות צפויה מראש. זה, כמובן, לא נכון, כי חלק גדול מן התוכניות מתוסרטות מראש במהלך התוכנית או לאחר מכן. אבל הרצון הוא לתת תחושה שהכל יכול לקרות”.

הצופים נהנים מההרגשה שהם מופתעים כמו ההפקה?

“כן, מאוד חשוב למפיקי התוכניות האלה להעביר מסר של שקיפות ושל אותנטיות. חשוב שהצופים יאמינו שהדברים הם כפי ששודרו ולא עברו מניפולציה של הפקה. לכן גם לוקחים אותם לראות את אחורי הקלעים של תוכניות, לאן מכוונת כל מצלמה וכדומה.

"כל זה קשור לאלמנט מרכזי נוסף של התוכניות האלה, והוא השפעת הצופים על ההתרחשות בתוכנית. כדי להגביר את תחושת ההשתתפות וההזדהות, שנוצרת עקב השימוש באנשים רגילים כשחקנים, מעודדים את הקהל לנסות להשפיע מהסלון שלו על מה שקורה בתוכנית. למשל, מזמינים את הצופים להצביע עבור התפתחויות בעלילה. באח הגדול הזמינו את הצופים להכריע בשאלה מי יעבור חוויה של הדחה לכאורה. כלומר, נתנו אפשרות להעביר את המשתתף חוויה לא נעימה לפי בחירתנו. כדי להכניס את הצופים אל האווירה, שירטטו להם את ההשלכות האפשריות של הבחירות שלהם. בנוסף, בצמוד לתוכניות או במהלכן מזמינים את הצופים לפתור חידות או שאלות טריוויה באתר הנלווה לתוכנית, בתמורה לסיכוי שישתתפו בתוכנית”.

יוצרים לנו חוויות אינטראקטיביות כמו באינטרנט?

"הרעיון הוא שאנשים רוצים להיות חלק מההתרחשות שבה הם צופים ולקבוע את התכנים, במקום להיות צופים פאסיביים. מובן שבכל שנייה יושב בחדר הקונטרול סטורי אדיטור או במאי, שתפקידו לשרטט את הסיפורים. אבל הצופים בבית מקבלים נתיבים להשתתפות ולהשפעה”.

האם המגמה הזו מתגברת בכל העולם המערבי?

"נראה שכן, אבל בישראל זה מוקצן. למשל, התוכנית הישרדות היא פורמט אמריקאי, שמשודר במדינות רבות. באף מדינה אחרת, למיטב ידיעתי, לא ניתנה אפשרות להצביע בגמר. בישראל זה ניתן. בארצות הברית, כל עונה כוללת 17 שעות שידור, ובישראל יש 42 שעות. אצלנו משדרים פעמיים בשבוע, מעלים ערב שלם של שידורים סביב התוכנית, ומותחים את החגיגה עד לקצה”.

האם הצלחת הסוג הזה של תוכניות השפיעה גם על תוכניות מסוג אחר?

“כמעט כל תוכנית מנסה לצרף מרכיב שמשתף את הצופים, אם זה באמצעות הזמנה של הערות מהצופים, הצבעות ועוד. בנוסף, התגברה המגמה של שידורים חיים. בערוץ 2 ו-10 בממוצע 68 אחוזים משעות שידור הפריים-טיים משודרים בשידור חי ממש. גם ז'אנרים שבכלל לא מיועדים לשידור חי החלו לשדר כך, למשל ארץ נהדרת. כששאלתי בקֶשֶת למה, אמרו שהצופים אוהבים את האנרגיות של שידור חי ורוצים לחשוב שהכל יכול לקרות. זה קשור לרצון לתת מיידיות בתכנים; להושיב את האנשים מול הטלוויזיה עכשיו, בעיקר כדי שיצפו בפרסומות. ההפקה מקבלת תשלום עבור פרסומת לפי הרייטינג שהניבה, ורייטינג נמדד בזמן השידור.

"תוכניות אחרות משודרות תוך מתן תחושה של מיידיות. למשל, הישרדות, שמצולמת חודשים לפני השידור ועוברת עריכה מאוד מאסיבית ומדוקדקת. אבל ההפקה נוהגת לתת תחושה שהדברים מתרחשים עכשיו: למשל, לשמור בסוד את שמות המתמודדים. הם חוזרים לארץ אחרי הצילומים, אבל הציבור לא יודע על זה. רק כשהעונה עולה לשידור יש מתקפה של יחסי-ציבור שחושפת את המשתתפים, כאילו רק עכשיו הם חזרו לארץ. החשיפה נעשית באופן מבוקר, למשל, ראיונות אישיים נעשים רק עם מי שכבר הודח. בנוסף, לשון הפרומואים היא בזמן הווה, עם ניסוחים כגון: 'האם אתם רוצים להציל את בשבקין'”?

דיברת על מציצנות, והזכרת לי בלוגים אישיים. את מוצאת הקבלה בין שני המדיומים?

"יש הקבלה בעצם העובדה שהאנשים עצמם הם המרכז, וגם בעניין שאנחנו מוצאים בחיים הפשוטים והיומיומיים. כשאנחנו רואים משתתף באח הגדול מכין חביתה, למה זה מעניין אותנו? זה מעניין כי מדובר באנשים. אנשים מרגשים אותנו, וזו מטרתה של הטלוויזיה”.

אורנית קליין-שגריר היא דוקטורנטית החוקרת טלוויזיה ומרכזת הוראה של קורסים בתחום התקשורת באוניברסיטה הפתוחה.


כתיבה ועריכה- טלי גלסקי

אני מסכים/ה לקבל מידע, עדכונים ודבר פרסומת מהאוניברסיטה הפתוחה בדוא"ל ו/או מסרונים
דף הבית
לצור קשר דרך טלפון
השארת פרטים